ברלין בלוז: ביקורת סדרה

הניסיון להגדיר את זהות הישראלי הוא כנראה הנושא הרווח ביותר בציבור הישראלי בעשור וקצת האחרונים, באופן שחוצה כל תחום שיח וכל דיון ספציפי: "בוגדים" או "נאמנים", "שמאלנים" או "ימנים", "אנחנו" מול "האחר". זה לא מפתיע, אפוא, שהשיח של זהות וזרות, פנים וחוץ ישראלית, זולגים לא פעם לתרבות המקומית – מ"פוקסטרוט" ו"מילים נרדפות" על זהות הצבא והלם הקרב ל"לא פה לא שם" ו"מונא" בשאלת הזהות הערבית-ישראלית ועד "בית" ו"לעבור את הקיר" בסוגיית הזהות החרדית – ועוד אינספור דוגמאות נוספות בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון.

במבט ראשון, "ברלין בלוז" – התוכנית החדשה של הצמד (והזוג בחיים האמיתיים) התסריטאית דנה אידיסיס ("על הספקטרום") והמוזיקאי איתמר רוטשילד ("הד קולך") – היא עוד דוגמה להתמודדות עם משבר זהות ישראלי מתמשך, בייחוד על רקע ימים אלו של מתיחות בינינו לעולם. היופי הוא שהיא הרבה יותר מכך.

יונה (רוטשילד) וטליה (שירה נאור) הם זוג ישראלי שעובר עם בתם הקטנה רני לברלין – הוא נגן אבוב שקיבל הצעת עבודה בפילהרמונית של ברלין והיא סופרת שבטוחה כי היא "יכולה לכתוב מכל מקום", בעודה מנסה לכתוב את הרומן החדש שלה. ככל שהזמן עובר, ויונה מתחיל להיטמע יותר ויותר, סערת הרגשות ותחושת הזרות של טליה מתעצמות. שלל הדמויות שמציפות את חייהן – אמו של יונה (לאורה ריבלין), בת למשפחת ניצולי שואה, שעדיין שומרת טינה בליבה למדינה האירופאית; גדי (אורי קומאי הזכור מדמותו כזמר דודו פארוק), אחיה מתמודד הנפש של טליה, עליו ביססה את ספרה הראשון והמצליח (ששב ורודף אותה); וצורי (תמיר בר), חברו הטוב והאקסצנטרי של יונה מימי הקיבוץ, שמתגורר כמה שנים בברלין – תורמים ליחס המורכב של השניים, למולדת החדשה וביניהם לבין עצמם.

מהדייט הקלוקל ליום הולדתה של טליה בפרק הראשון, שנגמר בהקאה ברכבם של זוג ברלינאי סטריאוטיפי ("סבא שלי היה ב-SS, אבל אני מאוד מתבייש בו" – אומר אחד מהם), "ברלין בלוז" נעה בין רגעים קטנים, שקטים ומביכים למשניהם. אווירת ה"קרינג'" (שלה תורמים הופעות המשחק של בר וקומאי – שניים שעשו את תהילתם מהאבסורדי והמביך) אמנם לעיתים מנכרת את צופיה, אך היא מעבירה במדויק את מצב הדואלי של הגולים לחו"ל, ובייחוד יונה וטליה (ותצוגות המשחק המצוינות של רוטשילד ונאור). איך להתנהג? מה לומר? האם אני משדר לסביבה הגרמנית שאני זר מדי או שמא אני משדר לחברים בארץ שאני "גרמני" מדי? אידיסיס ורוטשילד שולטים ביד אמן בתחושת המחנק הזו, שבעל כורחה הפכה לאחר ה-7.10 לנחלתו של מרבית הציבור הישראלי. עם זאת, "ברלין בלוז" לרגע לא מאכילה את הצופה בכפית או דוחפת לו עודף אסתטי ותמטי כדי להדגיש לנו את הצרות היומיומיות של גיבורינו – עובדה שהופכת את הסדרה לייחודית ונדירה בדרכה בנוף המקומי.

לכך נוסף כמובן הפן האוטוביוגרפי במידה של אידיסיס ורוטשילד, שעברו לפני כ-6 שנים לברלין, בכדי לתת לאידיסיס את הריכוז הנדרש לכתיבת העונה השנייה של סדרת הלהיט שלה "על הספקטרום" – מה שלבסוף לא הצליח להניב פרי, והביא לנו את "ברלין בלוז" במקום. המיקום של "בלוז" בתור מעין "8 וחצי" אישי של אידיסיס מעניק לתוכנית עוד נופך אחר ונסתר – גם ליוצרים מוכשרים אין דרך אחת ברורה להצלחה ואין דרך אמיתית להשתחרר מהזהות המקומית ש"נכפתה" עליך מרגע הולדתך. זה אולי מסר מדכא בימים אלו – ואכן, "ברלין בלוז" אינה צפייה בהכרח קלילה – אך היא חשובה. האם נראה עוד ועוד יצירות "זהות במשבר" בשנים פוסט "חרבות ברזל"? אם הן שבריריות ומדויקות כמו "ברלין בלוז", אני אומר – תביאו אותן.

הסדרה "ברלין בלוז" זמינה לצפייה ב-yes. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן