ארגוני הנכים הפגינו נגדו, הוא נעשה בתקציב של 20 מיליון דולר בלבד, אבל "ללכת בדרכך" הפך ללהיט ענק, סוחט דמעות שהקהל פשוט מסרב לשחרר עד היום. ליטן לשינר על סרט שמרגיש כמו קפסולת זמן מתקופה מאוד מסוימת בתרבות הפופולרית
לפני עשר שנים, יצא לאקרנים סרט שאף אחד לא ציפה שיהפוך לתופעה. המבקרים לא התלהבו במיוחד, ארגוני זכויות נכים הפגינו מול בתי קולנוע בארה"ב ובבריטניה ורבים סימנו אותו כאחד הסרטים השנויים במחלוקת של השנה. ועדיין, "ללכת בדרכך" (Me Before You) גרף יותר מ-208 מיליון דולר ברחבי העולם מתקציב של כ-20 מיליון בלבד. עשור אחרי, הוא ממשיך לחזור לחיינו בכל פעם שהוא נוחת בפלטפורמת סטרימינג חדשה, מטפס מחדש לרשימות הצפייה ומוכיח שיש סרטים שהקהל פשוט מסרב לשחרר. אולי כי בסופו של דבר, הוא תמיד ידע בדיוק איזה סרט הוא רוצה להיות.
הסרט מבוסס על רב המכר של הסופרת הבריטית ג'וג'ו מויס משנת 2012, שהפך לתופעה ספרותית עוד הרבה לפני שהגיע למסך הגדול. מויס כתבה גם את התסריט, החלטה לא מובנת מאליה בהוליווד, שסייעה לשמור על הטון הרגשי שהפך את הספר להצלחה. עבור אמיליה קלארק, שכבר הייתה מזוהה עם דמותה הקשוחה של דאינריז טארגאריין ב"משחקי הכס", זו הייתה הזדמנות להציג צד אחר לגמרי שלה. לצדה לוהק סם קלאפלין, אז כוכב עולה שזוהה בעיקר עם סדרת "משחקי הרעב". יחד הם הפכו את מה שעל הנייר היה נראה כמו דרמה רומנטית סטנדרטית לאחד מסרטי הדמעות הזכורים של העשור, לפחות בקרב חובבי הז׳אנר.
לואיזה קלארק (קלארק) היא צעירה מלאת חיים מעיירה אנגלית קטנה, שמתקשה למצוא את מקומה בעולם ונאלצת לחפש עבודה כדי לסייע בפרנסת משפחתה. היא מתקבלת לעבודה כמטפלת של ויל טריינור (קלפלין), בנקאי מצליח שנותר משותק בארבע גפיו לאחר תאונת אופנוע. שני אנשים שונים לחלוטין שנפגשים ומשנים זה את חייה של זו, לא משהו שטרם נתקלנו בו בעבר, רק שב"ללכת בדרכך", הסיפור מקבל טוויסט מעניין.
בניגוד לסוף השמח שאנחנו רגילים לקבל, היה נדמה שבאותה התקופה דווקא אלו עם הסוף העצוב יותר מתקבלים טוב יותר אצל הקהל (למשל, "אשמת הכוכבים"). במקרה של הסרט הזה, ויל כבר קיבל החלטה, הוא אינו מוכן להמשיך לחיות ככה ולכן מתכנן לטוס לשוויץ על מנת לסיים את חייו בסיוע רפואי. לאורך כל הסרט, לואיזה מנסה לשנות את דעתו ולהראות לו כמה החיים יכולים להיות דבר נהדר. ספוילר - היא לא מצליחה.
הבחירה הזאת היא גם הסיבה שהסרט הפך לכל כך מדובר. בעוד שרבים זכרו אותו כסיפור אהבה קורע לב (עם פסקול נהדר) אחרים ראו בו אמירה בעייתית על חיים עם מוגבלות. מחאות של ארגוני נכים החלו כבר עם יציאת הטריילר הראשון לקרוא להחרים אותו. פעילים טענו שהוא מציג חיים עם נכות כמצב שאין טעם להמשיך לחיות איתו. אפילו ההשטאג השיווקי של הסרט #liveboldly נחטף על ידי אותם ארגונים שהפיצו את ההשטאג MeBeforeEuthanasia#. מויס, הסופרת, השיבה שמדובר בסיפורו האישי של אדם אחד ואין לראות בכך מסר גורף, אך זה לא עזר להרגיע את הוויכוח שכבר הסלים ברשתות.
מה שמעניין הוא שהדיון הציבורי התמקד בעיקר בהחלטה של דמותו של קלפלין לסיים את חייו, בעוד שהסרט עצמו עוסק בדמותה של קלארק, שלומדת גם היא איך להתאהב מחדש בחיים. המוות שלו הוא אינו שיא הטרגדיה אלא רגע חשוב שמכריח אותה להתחיל לחיות. הצוואה והירושה שהוא מותיר לה בסוף הסרט מאפשרים לה לצאת לעולם ולהגשים את כל החלומות שלה - ללמוד, לטייל ובעיקר להפוך לאדם שתמיד רצתה להיות.
הפער בין המבקרים לקהל רק חיזק את מעמדו כסרט שאנשים מרגישים צורך להביע דעה כלפיו יותר משהם חושבים עליו. המבקרים קראו לו "סרט פושר" ואילו הקהל הצביע ברגליים. הסרט שלא ניסה להיות מתחכם או ציני, גייס לשורותיו את שני כובשי הלבבות כדי לכוון ישר ללב. כמה שנים לאחר יציאת הסרט חשפה קלארק כי בשנים הראשונות לצילומי "משחקי הכס" עברה שתי מפרצות מוחיות מסכנות חיים ושני ניתוחי מוח מורכבים, כשהיא צילמה את "ללכת בדרכך", היא כבר לקחה איתה את נקודת המבט של מישהי שנאבקה על חייה. ב-2023 היא אף קיבלה תואר מהממלכה הבריטית על פעילותה למען נפגעי פגיעות מוח.
במקביל, הקריירה שלה המשיכה להתפתח הרבה מעבר לדאינריז טארגאריין. היא כיכבה בפרנצ׳ייזים מוכרים כמו "שליחות קטלנית" ו"סולו" (מלחמת הכוכבים), המשיכה לכבוש לבבות בקומדיות רומנטיות, שיחקה בדרמת בילוש על המלחמה הקרה והפכה לאחת השחקניות הבריטיות המוכרות בדורה. עבור סם קלפלין, "ללכת בדרכך" סימן נקודת מפנה. אחרי תפקידים ב"שודדי הקאריביים" ו"משחקי הרעב", הוא הוכיח שהוא מסוגל לשאת על כתפיו דרמה רומנטית מורכבת. מאז המשיך לקריירה מצליחה עם תפקידים בולטים ב"פיקי בליינדרס" וב"דייזי ג'ונס והשישייה", ואפילו החל לצאת עם השחקנית הישראלית דר זוזובסקי.
עשור אחרי, "ללכת בדרכך" מרגיש גם כמו קפסולת זמן מתקופה מאוד מסוימת בתרבות הפופולרית. שנים אלו היו תור הזהב של העיבודים לרומנים רומנטיים טרגיים. "אשמת הכוכבים", "אם אשאר" ויצירות דומות הציעו לדור שלם סיפורי אהבה שנועדו להישבר. בתוך הגל הזה, הספרים של ג'וג'ו מויס תפסו מקום מיוחד. היא לא מכרה לקוראים את הפנטזיה של "והם חיו באושר ובעושר", אלא את הרעיון שאנשים מסוימים נכנסים לחיינו כדי לשנות אותם לנצח, גם אם הם לא נשארים בהם. אולי בגלל זה היא חזרה ללואיזה קלארק גם בשני ספרי ההמשך, שניסו לענות על השאלה מה קורה אחרי שהסיפור הגדול נגמר.