הבמאי דן וולמן לוקח אותנו בסרטו החדש למסע פרוע ועתיר דמיון אל עברו המטריד משהו של בן. בן הוא מנהל חשבונות שקולו אנמי ונטול חיים אבל התנהגותו חריגה ואינה תואמת לקודים החברתיים הרגילים. הוא לובש כדרך קבע כפפות, נושא שלל שקיות פלסטיק, דופק על דלתות בלי הפסקה ובעל חוש הומור ציני ויבש. תמר היא לקוחה שלו, והתנהגותו וחוש ההומור המיוחד שלו קוסמים לה. היא מתחילה לדובב אותו; בהתחלה זו משימה קשה אבל אז בן מחליט להשתחרר וחושף את ילדותו המוזרה עם הוריו המלומדים שכלל לא רצו ילדים. הוא מספר על אירועים טראומטיים שהשפיעו עליו ועל התנהגותו שהפכה עם השנים לבלתי שגרתית.וולמן בעדינות ובפשטות הכול כך אופייניים לו כבמאי ותסריטאי מייצר כאן את אחת הקומדיות הענוגות והמרגשות שנראו על מסך הקולנוע בשנה החולפת. הסרט מעלה את השאלה, האם בני אדם באמצע החיים יכולים להשתנות ולשנות את דפוסי החיים שלהם? בן עובר תהליך קשה מאדם שחי בבדידות ומסתיר מהסובבים אותו את עברו אל אדם המסוגל להיפתח ולגולל את סיפור חייו בפני אישה זרה, כפייתית אך חמודה. בן לא עושה זאת בלילה אחד, לוקח לו זמן עד שהאמת אודותיו נחשפת, הוא גם מנסה להתמודד עם העבר ועם אמו התובענית.
פרסומת
הסרט מעלה שאלה קשה נוספת: האם מותר להורים להכאיב לילדיהם מתוך כוונה להפיק מהם את המיטב? זו שאלה כואבת במיוחד בבתים שבהם ההורים מיעדים לילדיהם עתיד גדול כמוסיקאים או שהם מצפים מילדיהם להיות מחוננים ויהי מה, וזאת למרות שהילד לא בדיוק אומן המאה או גאון הדור. בן הוא דוגמה מצמררת לאותם ילדים הגדלים עם טראומה ונפש פגועה. ההורים השיגו בדיוק ההפך ממה שהם קיוו, במקום להפיק ממנו את המיטב, בן הולך ומסתגר בתוך עולמו ההזוי.גל זייד, שחקן הזוכה להצלחה גדולה עם ההצגה "אשה, בעל, בית" בתיאטרון הקאמרי, לוהק לתפקיד הראשי. הוא עושה את תפקידו באיפוק רב ולמרות שקל מאוד להפוך את בן לקריקטורה סטייל ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש" הוא נמנע מזה. גני תמיר, זמרת נפלאה מפתיעה כתמר. יש לה תפקיד מאתגר: היא דמות פסיבית, מרבית הסרט היא מקשיבה ועם זאת תמיר מצליחה להכניס אופי וחיים בדמות. אביגיל אריאלי ושרון אלכסנדר מספקים את הסחורה בשיא המקצועיות כהוריו של בן הילד. הילד רון גור אריה כבן הצעיר מקרין אינטליגנציה ותפקידו די סוריאליסטי לעיתים.
על אף שלא מדובר בהפקת ענק של 2 מיליון דולר ("סוף העולם שמאלה"), או מרובת כוכבים ("מדורת השבט") וכמעט נטולת יחסי ציבור ("אור") בהחלט מומלץ להגיע לבית הקולנוע וליהנות מהעדינות והפשטות הקומית כובשת הלב של "הביוגרפיה של בן".