











קומדיה שחורה מוצלחת תוצרת ארגנטינה • "מושחז ומצחיק"





יצירה קולנועית ישראלית מרגשת שכמעט נוגעת בשלמות • "קלף חזק"






מטאפורת אימה מוצלחת לסכנות שבטיפולי המרה • "מעורר הזדהות"






סרטם של יובל אברהם ורחל שור שמציג ביקורת קשה על פעילות צה"ל בעזה הספיק לעורר סערת ענק בישראל. זה מה שחשב עליו שליח האתר רון פוגל שצפה בו בפסטיבל ונציה והשתתף במסיבת העיתונאים עם הבמאים. וגם: הסרטים החדשים של קייסי אפלק, פלוריאן זלר וראיונות עם פול דנו ופטריק שוורצנגר
מסרטים זוכי פרסים כמו "עצמאות" ו"כן" ועד סדרות להיט כמו "הפשוטע" ו"בודקת", אלה היצירות הישראליות הטובות ביותר שבחרו כתבי האתר בשנה החולפת
אדם סנדלר הוא כמו כוסברה. או שאוהבים אותו מאוד או שממש לא יכולים לסבול אותו. חברת ההפקה שלו "האפי מדיסון" אחראית לקומדיות רבות ומצליחות, שבהן סנדלר משחק לרוב את התפקיד האופייני לו של גבר-ילד. במיטבו, סנדלר הוא יוצר שמצליח לנוע בין הומור לרגש בצורה מעוררת השתאות. לכבוד יום ההולדת השישים שלו שחל השבוע, כיף להיזכר בסרטים האלה

אתה היקום, והוא ייגמר יחד איתך. הבנתם? לא? גם אני לא. כמה שהסרט הזה מבלבל, יש בו משהו שמרגיש גדול מהחיים ואי אפשר שלא לאהוב אותו על זה.

יותר מהכול, מה שהופך את הסרט הזה לחשוב הוא המודעות שהוא מביא לתסמונת טורט. הוא מסרב להפוך אותה לבדיחה או לגימיק דרמטי. במקום זה, הוא מציג את המציאות היומיומית: אי-ההבנות, השיפוטיות, ההתשה, ובעיקר את האנושיות שמאחוריה. הסרט לא מבקש רחמים, אלא הבנה. וזה לבדו הופך אותו למשמעותי. הוא לא חף מבעיות, אבל הוא מרגיש כן. והכנות הזאת לוקחת אותו רחוק יותר מכל דבר ראוותני שהיה יכול לנסות לעשות.

לא אהבתי את הסרט כמו שציפיתי שאאהב. הוא מצחיק לפעמים, לפעמים קצת קרינג'י, אבל ככל שהוא מתקדם המתח באמת מתחיל להיבנות. לקראת החלק האחרון, כל מילה וכל אזכור של שם מרגישים כאילו משהו נפיץ עומד לקרות, והסרט משחק עם המתח הזה ממש טוב. אבל אז הוא נגמר… ונשארתי די מאוכזב. כאילו, זה היה ה-*דרמה*? הסרט בונה לקראת משהו שמרגיש כאילו הוא יכול להגיע הרבה יותר רחוק, הרבה יותר אפל, ואז פשוט עוצר. מבולגן, קצת לא שלם. אולי פשוט ציפיתי למשהו אחר לגמרי.

למרות שמצאתי את החוקים וההיגיון של ה-Backrooms די מעניינים, הרגשתי שהסרט לא נותן לנו מספיק זמן עם הדמויות עצמן. הרעיון שה-Backrooms משקפים להן בחזרה את הטראומות, הפחדים והקשיים שלהן כמו מראה הוא רעיון טוב, אבל כדי שהוא באמת יעבוד רגשית, צריך קודם שיהיה לנו אכפת ממי שעומד מול המראה הזאת. כאן הרגשתי שהסרט ממהר מדי להכניס אותנו לתוך העולם והמסתורין שלו, לפני שהוא נותן לנו מספיק זמן להכיר את הדמויות ולהתחבר אליהן. כתוצאה מכך, גם כשהמקום מתחיל להשתמש בעבר שלהן נגדן, הבנתי מה הסרט מנסה לעשות אבל לא תמיד הרגשתי את זה. העולם עצמו סיקרן אותי יותר מהאנשים שנלכדו בתוכו, ובסרט שמנסה להפוך מרחב אימה לביטוי של העולם הפנימי של הדמויות, זו בעיה די משמעותית.

כמה שהסרט הזה לא נוח, ככה הוא מצחיק. וכמה שהוא מצחיק, ככה הוא גם אמוציונלי ומרגש. ולמרות שכל אחד מהשחקנים כאן ראוי לשבח, וכולם מצוינים בעיניי, אני רוצה להתמקד דווקא בסת' רוגן. רוגן מרגיש לי כמו השחקן העכשווי ביותר בשורה של שחקנים קומיים שהתחילו עם השנים להכניס יותר ויותר דרמה לתוך העשייה שלהם. ראינו את זה עם ג'ים קארי, ראינו את זה עם סטיב קרל, ועכשיו נראה שאנחנו מתחילים לראות את אותו התהליך גם אצלו. מי שזוכר את תחילת הקריירה שלו, רגיל לחשוב עליו בעיקר דרך קומדיות שטותיות, פרועות ולעיתים מטופשות במכוון. אבל בשנים האחרונות נראה שהוא מתחיל לאמץ לעצמו מורכבות אחרת, כזאת שיושבת בדיוק על הגבול שבין קומדיה לדרמה. הדבר הזה כבר היה מורגש מאוד ב-The Studio, ועכשיו הוא ניכר גם כאן. הוא עדיין מצחיק, והוא עדיין מביא איתו את כל מה שאנחנו מזהים איתו, אבל יש בעבודה שלו משהו הרבה יותר פגיע, רגשי ומורכב מבעבר. והשינוי הזה בעיקר גורם לי לרצות לראות לאן הקריירה שלו תיקח אותו מכאן.

הגיע הזמן שה-MCU יחזור קצת למקורות שלו - לספר סיפורים קטנים יותר, אישיים יותר, כאלה שלא צריכים להרגיש בכל רגע כמו אירוע שעתיד לשנות את היקום כולו, גם אם זה המצב הנתון. דווקא מתוך הסיפורים האלה מגיעה לפעמים ההשפעה הכי גדולה. לא כי הסרט כל הזמן מספר לנו כמה הכול חשוב וגורלי, אלא כי אנחנו רואים איך בחירות קטנות של דמות אחת מחלחלות החוצה ומשפיעות על העולם שסביבה. לראות שוב את ספיידרמן ברמת הרחוב, ולא ברמת המולטיוורס, הוא שינוי מרענן שכמעט שכחנו עד כמה הוא היה חסר. לראות אותו מתמודד עם עולם קרוב, מוחשי ואישי יותר מזכיר למה הדמות הזאת עבדה כל כך טוב מלכתחילה. ובעיקר, מרענן לראות את מארוול שוב מנסים להכניס אותנו לתוך סרט קולנועי ולא לתוך "אירוע קולנועי". זה משהו שהיה חסר ל-MCU כבר הרבה מאוד שנים.


חוגג.ת היום 62 (1964)

חוגג.ת היום 79 (1947)

חוגג.ת היום 57 (1969)