13 סיבות: ביקורת עונה שנייה

27/05/2018 11:20:16

שלח לחבר הוסף תגובה

אחרי עונה ראשונה שהייתה אחת מההפתעות המוצלחות של נטפליקס, שווה הסדרה "13 סיבות" לעונה שנייה שמנסה לבצע בצופים מניפולציות רגשיות אך לא תמיד בהצלחה. כתב האתר מתן יניב צפה וקבע: "עונה מיותרת אך מרגשת"

התאבדות, דיכאון, הטרדה מינית, שתייה חריפה של קטינים, הפצת תמונה אינטימית - אלה רק חלק מהנושאים שבהם מתעסקת הסדרה "13 סיבות", וזה עוד רק בפרק הראשון. העונה הראשונה סחפה את הקהל הרחב. ממתבגרים עד בוגרים, כולם מצאו שפה משותפת בתחושת ההחמצה והחוסר צדק שסובב סביב סיפורה של האנה בייקר. שפה משותפת שבאה לטובה עם הצלחת הסדרה, אך לרעה אצל מתבגרים רבים אשר ההזדהות עם הגיבורה הביאה להתאבדותם. הטון הכואב והדיכאוני של העונה הראשונה גרם לבתי ספר לשלוח הודעת אזהרה להורים מפני צפיית ילדיהם בסדרה.

עכשיו נטפליקס החזירו את הסדרה לעונה שנייה והם מבטיחים כי "13 סיבות" חודשה אך ורק כדי למצוא צדק עבור האנה. אבל ישנה אופציה נוספת כי העונה השנייה נוצרה כדי לסחוט עוד מספר הנוער האהוב ומהדמויות ה"שמחות" שלו. העונה השנייה ממשיכה חמישה חודשים אחרי תום העונה הראשונה. קליי מבלה עם סקיי, חברתו החדשה, שסובלת (איך לא?) מנטיות אובדניות. תוך כדי אמה של האנה תובעת את בית הספר באשמה על רשלנות ומביאה כעדים את כל אחד מהאנשים שהוזכרו ב-13 הקלטות של האנה.

[*]

כבר מסצנת הפתיחה אנו מבינים כי העונה השנייה שונה מאוד מהראשונה הן מבחינת נרטיב והן מבחינת טון. ייאמר לזכותם של נטפליקס שהם עמדו בהבטחתם ותחושה של תקווה ורצון לחיות עוטף בחום את הסדרה. ברגישות רבה העונה מתעסקת בנושאים כמו התמודדות הורה עם ילד בדיכאון ואף מעלה ייעוץ יעיל ביותר בנושא. הסדרה אף מעלה בסצנת שיא נהדרת תזכורת לקמפיין Me too.

עם זאת אי אפשר להתעלם מהעובדה שכבר מהדקות הראשונות של הפרק הראשון אנו מבינים שהסדרה הזו נמתחה בצורה מיותרת וסתמית. כבר בהגיעו של הפרק הראשון לחצי מדקותיו, הבנתי שאי אפשר לקחת את העונה השנייה ברצינות. אי אפשר למצוא היגיון בריא להשתלשלות האירועים מלבד היותם ניסיון מביך של נטפליקס לקחת סדרת התבגרות דרמטית ולהרים אותה לרמת סדרת פשע. [*]

במשך חמשת הפרקים הראשונים של העונה מנסה ונכשל בריאן יורקיי, יוצר הסדרה, להעניק היגיון לעונה ולמצוא הצדקה מסוימת להשתלשלות האירועים המגיעה בפרקים הבאים. הניסיונות הכושלים האלו באים בדמותם של דיאלוגים זולים, סיפור משמים ודמויות סטריאוטיפיות ושטחיות במיוחד. אך נראה כי גם הכתיבה הכי עצלה בעולם לא יכולה לעצור את צוות הכותבים מליצור מניפולציה רגשית כואבת כפי שהיא מוצגת בעונה הזו. אם חמשת הפרקים הראשונים כמעט גרמו לי להירדם, שמונת הפרקים הבאים עבדו אך ורק על המניפולציה הזו.

זה אולי היה מפתיע אם המניפולציה הייתה מסתמכת על התאבדות או התמודדות עם התאבדות אבל לא, הסדרה מצליחה בקלות למצוא חוויות וחלומות נעורים ולחבר אותם בסצנות לא צפויות במהלך העונה. דוגמה אחת היא חברויות בלתי צפויות המתפתחות בין הספורטאים המצטיינים והבריוניים לבין תיכוניסטים מתבודדים. דוגמה שניה היא העמדת בריוני הכיתה לצדק בעודם יושבים בדוכן העדים ומבקשים לתת תשובות קשות המערערות את מעמדם החברתי. מדהים כיצד הסדרה משלב בין סצנות חסרות היגיון ומשמימות לבין סצנות נהדרות הן מבחינת בימוי ומשחק והן מבחינה תסריטאית.

אם כבר הזכרנו משחק, אי אפשר שלא להזכיר כי מדובר בקאסט הצעיר הטוב ביותר שעובד כיום בסדרת נטפליקס שאיננה "דברים מוזרים". אם בעונה הראשונה התלהבנו מהאנרגיות של דילן מינט (קליי ג'נסן) או רגישותה של קת'רין לנגפורד (האנה בייקר), העונה השנייה עוקבת אחרי דמויות נוספות ושחקנים כמו ברנדון פלין, אלישה בו וג'סטין פרנטיס נותנים תצוגת כריזמטית אך גם אישית ורגישה, כאילו הם מספרים את הסיפור הכואב שלהם מהתיכון. העונה השנייה של "13 סיבות" איננה חכמה או הכרחית במיוחד, אך עדיין משחזרת את כמות הרגש שנוצר בעונה הראשונה.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

מתן יניב - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות