הלוטוס הלבן: ביקורת עונה 3

כשהגיעה למסכים לראשונה לפני ארבע שנים, "הלוטוס הלבן" הפכה לתופעה טלוויזיונית של ממש. היא הצליחה לתת נחמה בתקופת פוסט הקורונה, ולתת סוג של אסקפיזם שמשלב בתוכו סאטירה ביקורתית שמסתתרת תחת נופש יוקרתי. כל עונה בנויה על אותו קונספט - מלון יוקרתי, אורחים בעייתיים, סוף עונה מפתיע עם גופה או יותר שנרמז בסצנת הפתיחה. רק שתחת כל הנוצץ, מסתתר נושא מרכזי שונה בכל אחת מהעונות - הראשונה עסקה בכסף, השנייה בסקס, והשלישית מתמקדת ברוחניות, כך מסביר יוצר הסדרה מייק וויט.

אחרי שעברנו בהוואי ובסיציליה, הפעם אנחנו עוברים לסניף "הלוטוס הלבן" שבתאילנד, אליו מגיעים ארבע קבוצות אורחים: שלוש חברות ותיקות ורכלניות שיוצאות לטיול בנות. גבר בן חמישים עם עבר מסתורי שמגיע עם זוגתו הצעירה. איש עסקים עשיר שיוצא לחופשה משפחתית עם אשתו ושלושת ילדיו. ולצידם, בלינדה מהעונה הראשונה עושה קאמבק כשהיא מצטרפת לצוות הספא של המלון המקומי, בניסיון ללמוד שיטות טיפול חדשות. גם גרג, בעלה לשעבר של טניה המנוחה שאחראי על מותה, נמצא שם, ויחד איתו חוזר גם ניסיון מעט מאולץ לקשור בין העונות.

וזו בדיוק הבעיה. "הלוטוס הלבן" מוגדרת כסדרת אנתולוגיה, שבה כל עונה מציגה סיפור חדש ונפרד. אך בפועל, היא התרחקה מההגדרה הזו, בעיקר בעקבות החזרה של ג'ניפר קולידג' לעונה השנייה. החיבור הזה עבד היטב אז, אך בעונה הנוכחית ההשפעה היא הפוכה. הדמויות הוותיקות (בלינדה וגרג) לוקחות חלק מרכזי בסדרה, אך גם מאוד לא קשור, וגוזלות זמן מסך מהדמויות החדשות ומהסיפורים שלהן. קו העלילה שלהם אינו משתלב כראוי בתוך הסיפור החדש, הן מרגישות כפויות והן לא מוסיפות יותר מדי לעלילה המרכזית, אלא רק פוגעות באלמנט המסתורי שהיה כל כך חיוני בעונות הקודמות. הכל במטרה להוסיף דרמה לעונה שחסרה בה דרמה.

העונה החדשה מרגישה כמו צעד לאחור, במיוחד אחרי עונה שנייה מוצלחת מאוד שגרמה לעונת הבכורה להיראות חיוורת לידה. חבל לראות סדרה שהתפתחה מדרמה ביקורתית שעוסקת בעיקר ברכילויות ובדרמות קטנות (וזה נאמר בחיבה - גם העונה הראשונה הייתה מצוינת) לכדי יצירה עשירה יותר, שמשלבת דרמה, מתח ופשע עם דמויות מורכבות ובנויות היטב, ואז לפתע נסוגה לאחור עם עונתה השלישית. מצד אחד, היא העונה הכי ארוכה עד כה עם 8 פרקים, כל אחד באורך של שעה לפחות. אך מצד שני, היא גם העונה עם הכי פחות תוכן. כמות הזמן לא שווה לכמות התוכן - אין בה עלילה מתוחכמת, או לפחות כזאת שמצליחה לשזור בתוכה מספר סיפורים באופן מוצלח, אך הכי ניכר שיש בה הרבה קווי עלילה שלא מתקדמים לשום מקום. מה שנותר זו עונה מעייפת, ארוכה שלא לצורך, ולמרבה הצער משעממת. מה מנע מהעונה הזו להפוך למיני סדרה בת 4 פרקים? או אפילו סרט? שום דבר חוץ מהאינטרסים של היוצרים והאולפנים, שנכשלו בלהביא עונה ראויה מספיק לסדרה המוצלחת.

הקאסט בעונה הזו פשוט מצוין, כל אחד נותן הופעה חזקה ומרשימה, והדמויות החדשות בעונה הזו ברובן טובות. הן זוכות לסיפור רקע מעניין ומורכבות - גם אם לא תמיד הפוטנציאל שבהן ממומש עד הסוף. עם זאת, לא ניתן לומר את אותו הדבר על כל הדמויות. בניגוד לעונות הקודמות, בהן הדמויות המקומיות היו מצוינות (כמו ארמונד ובלינדה בעונה הראשונה, או ויקטוריה, מיה ולוצ’יה בעונה השנייה), כאן הן מאוד מאכזבות. גאייטוק ומוק, עובדי המלון, מרגישים כמו דמויות רקע מיותרות, חסרות עומק או תרומה של ממש לעלילה. הן פשוט משעממות, מעייפות וחסרות תוכן, וכל סצנה שלהן על המסך הופכת למיותרת. כל מה שקשור לזוג הזה נדמה כמשהו שהיה אפשר לוותר עליו בקלות, וחבל שלא עשו זאת.

מה שכן, גם בעונה הזו "הלוטוס הלבן" מצליחה לשמור על הייחודיות שלה. יש בה צילום מדהים, עריכה מדויקת ופסקול מהפנט שמלווה את הסדרה לכל אורכה. תאילנד היא לוקיישן מצוין ומרענן שמוסיף צד נוסף לעולם שמייק וויט אוהב לשקוע בו. כמו בעונות הקודמות, הוא מצליח לשלב בין סאטירה חברתית לדרמה, והפעם הוא שם גם דגש על נושאים של אמונה, חיפוש עצמי ותרבות.

גם אם לא כל קו עלילה מרגיש מפותח, עדיין יש איכות מסוימת בדרך שבה הדמויות מופיעות על המסך ובסיפור שעוטף אותן. גם הסיום היה מוצלח - בחירת הקורבן הייתה מפתיעה ולא צפויה, והיא השתלבה היטב עם הסיפור העלילתי של הדמות. בסופו של דבר, עונתה השלישית של "הלוטוס הלבן" לא מצליחה להצדיק את ההייפ. היא לא רעה בכלל, אבל ביחס לעונות הקודמות של הסדרה היא ללא ספק החלשה ביותר. עונה רביעית הוזמנה כבר על ידי HBO, רק שהפעם נקווה שהיא תצליח לשחזר את שיאי הסדרה.

"הלוטוס הלבן" משודרת ב-HOT VOD ו-NEXT TV, ב-yes ובסלקום TV. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן