ב"מחוברים 2" ישנו פרק בו אבירם טובים לוקח תחת חסותו את צחי איראני (האקדמיה לצחוק) ומנסה לעזור לו להזניק חזרה את קריירת הסטנד אפ המדשדשת. כשאירני מספק חומרים חדשים, נכנס בו טובים ומסביר שזה לא מצחיק כי זה לא קרה באמת ומרגישים את זה. בעונה השלישית של 'לואי', המשחקת על הקו שבין מציאות למציאות בדויה יש תחושה שהכל קרה באמת. וזה מה זה עצוב. ומצחיק. ומפתיע. וגם קצת -רחמנא לצלן- מרגש.
העונה השלישית של לואי בוחנת את אמצע החיים ואת הבחירות שנובעות מארבעים - ומשהו. אלו הן בחירות של עכשיו או לעולם לא; אם לא תתרחש איזו נסיקה דרמטית נסית בחייו של הגיבור לואי, צפויה לו דעיכה איטית איטית וכואבת.
פרסומת
לואי מתחיל את העונה באפשרות לייצר זוגיות פרק ב'. הוא מחפש אהבה, מנוצל מינית, מתאבל עם רובין וויליאמס על סטנדאפיסט דושבג, לא מתמודד עם אבא שלו, מתמודד עם האבהות שלו, מתמודד עבור חברו קונאן אוברייאן עם עלייתן ונפילתן של התקוות לרשת את הלייט שואו מדיוויד לטרמן, לא מבלי לסגור חשבונות עם כל תעשיית הבידור, ולבסוף - נשאר אבא. כזה המציג את הגבר שאחרי טוני סופרנו: המציאותי, הילדותי, המודע למגבלותיו, אבל גם זה שלא מפסיק לרגע להיאבק בתדמית הגבר חסר האונים.
לואי מציג את החיים הכי רעים שיש. לא שהכי רע לו, אבל הוא מודע לכל מה שרע בו. לואי מתעמת עם הדברים שהכי מפחידים מבוגרים, אלה שמאמתים את החששות הכי גרועים שלנו; להיות מכוערים, להיות שמנים, להיות גרועים בסקס אפילו שגם ביתר החזיתות אנחנו לא משהו. וזה החלק האפל.
הגישה של לואי 'משאירה את המצלמה פועלת' כמה רגעים אחרי הרגע המביך שאחרי הצחוק. הוא נותן לחיים להפתיע אותו, מוזרים, קיצוניים, נטולי הגיון ומלאי חמלה כך שבאמת לא ברור אם לצחוק או לבכות. וזה החלק המוזר, האמיץ והחדשני שבו. הוא לא מפחד להגיד גם שלפעמים החיים ממש מדהימים.
ההומור של "לואי" הוא מה שקורה לאדם אחרי שדיויד לינץ' משפיל אותו עד דמעות. זה הומור של להתחבר עם מישהו במהלך חופשה, לזכור מה זה ליהנות בלי לחשוב, רק כדי לגלות שמשכת את הרגע יותר מדי. הוא האנושיות שבוקעת אחרי שהלא ייאמן קורה. הוא הספונטניות הלא קולנועית, הלא הולייוודית. ונאמן לגישה זו, לואי גם נותן הצצה לרגעים בהם החיים- והעיר- מחייכים אליו. וזה החלק המצחיק מרגש.
ואיך אפשר בלי להתייחס לאב הרוחני המודרני של ניו יורק. לא וודי אלן. לא לארי דיוויד. המבנה של הסדרה מחייב התייחסות ל"סיינפלד", כמובן. שתיהן נקראות על שם הגיבור. שתיהן נפתחות בקטע ממופע הסטנדאפ של הגיבור. שתיהן ממוקמות בניו יורק. שתיהן מפתיעות את הצופה בעיסוק ה"מפוזר" בכל פרק, שנדמה שאין שום רעיון מאחוריו מלבד שברירי אפיזודות ועלילות.
"סיינפלד" הייתה תוכנית על כלום. לואי היא תוכנית על כל דבר. או יותר נכון, על כל מה שבא ללואי. החל מפרקים המפוצלים לשני נושאים שלכאורה לא קשורים זה לזה, דרך סיטואציות קטנות ומוזרות מהחיים וכלה ברפרנסים מודעים, מחודשים, עכשווים לארסנל התרבותי המיתולוגי שהצטבר על העיר ניו יורק.
"סיינפלד" לימד אותנו מה זה קור וקשיחות ניו יורקית. לואי מבשר בשורה אחרת. יש גם שכל ישר, יש גם היגיון. כן, יש מוזרים ושגעונות בעיר, אבל יש גם הרבה רצון אמיתי וכנה של אנשים רגילים, "נורמאליים". יש גם חמלה.
באפיזודת קונאן- לייט שואו שבסוף העונה, מציב עצמו לואי בנעליי קונאן אובריאן ומשחזר מנקודת מבט אוהדת את כל פרשיית ירושת משבצת השידור החל מתהליך הפחת התקווה ועד ניפוצה עבור בצע כסף.
לכאורה, מחווה חברית מרשימה. אלא שבתפקיד המתחרה, מי שהיה במציאות ג׳יי לנו, בסדרה הופך לג׳רי סיינפלד. כלומר, על גיזת הזהב של העיר ניו יורק מתחרים לואי סי קיי מול ג'רי סיינפלד.
לואי מייצר רפרנס - אלטרנטיבה ברור בינו לבין "סיינפלד". (זהירות- ספויילר) ובפרק בו נופלת ההכרעה על הירושה, לואי סי קיי התסריטאי, כותב את דמותו של סיינפלד המתחרה כדמות המשקרת ללואי המתחרה כדי לשבור אותו ולעקם את חוקי התחרות.
ובקו הדק בין מציאות לבדייה שהסדרה יוצרת, באמירה הזו, בהבנה ש"סיינפלד משקר" מקופל ההבדל בין "סיינפלד" ל"לואי".
שם: igalגיל: 37אני לא מבין על מה כל הרעש ...ראיתי 2 פרקים והופתעתי לרעה ביותר !!! לא מצחיק בכלל אפילו לא טיפה, משעמם !! לא קורה כלום.
בזהוז חשמל להדליק את המסך שמתחיל הפרק.
שם: שרוןגיל: 30האיזון שהוא יוצר בין אינטלקטואלי לסופר גס פשוט מדהים. כEיההף!!!