אופוריה: ביקורת פרקי ספיישל

Euphoria Series Review

ליטן לשינר על "אופוריה: ביקורת פרקי ספיישל":
"הוכחה שלפעמים לא צריך להתקדם בעלילה כדי לקדם את הסיפור"

שתף/י

משחק זנדאיה האנטר שפר ג'ייקוב אלורדי אלג'י סמית' סידני סוויני אריק דיין

דרמה

ביקורת סדרה לאופוריה: ביקורת פרקי ספיישל מאת ליטן לשינר | כתבת קולנוע, טלוויזיה ורכילות

ציון המבקר

"כתוב מצוין"

דירוג הגולשים

ראית את הסדרה? העבר/י את העכבר ודרג/י!

8.6/10

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

עד שתעלה העונה החדשה של הסדרה המצליחה "אופוריה" מבית HBO, שמבוססת על הסדרה הישראלית באותו שם, יוצרי הסדרה נותנים לנו שני פרקי ספיישל, שממשיכים את הדפוס של כתיבה מעולה, פסקול נהדר וצילום מרהיב, רק כדי להרגיע את המעריצים ולהזכיר לנו למה "אופוריה" היא הטיפול הפסיכולוגי שכולנו צריכים. בניגוד לעונה הראשונה שכללה את חיי המסיבות הפרועים והנועזים של ילדי התיכון, שני פרקי הספיישל של שונים לחלוטין. הם שקטים ואינטימיים אבל מרגשים ונוגעים בכל הנקודות הנכונות. הפרקים מתמקדים כל אחד בדמות אחרת, רו וג'ולס, כשהן נותנות את נקודת המבט שלהן על אירועים שקרו במהלך העונה הראשונה. רו- "Trouble Don't Last Always" - הפרק הוא דיאלוג בין הדמות של רו (זנדאיה המצוינת), לבין הספונסר שלה, עלי (קולמן דומינגו). אחרי מונטאז' חלומי שמראה מה יכול היה להיות אם רו וג'ולס אכן היו בורחות יחד בסוף עונה 1, אנחנו עוברים לדיינר שבהמשך הפרק מצולם מכל זווית אפשרית ועושה שימוש נהדר בצילום דרך החלונות. זה חרוש אבל זה יפה.

הקרדיט בפרק הזה לגמרי מגיע לצמד השחקנים, אחרי הכל העלילה לא באמת מתקדמת למקום מסוים וכמה אפשר לראות את אותם שוטים יפים דרך החלון, אבל הם מבצעים את הדיאלוגים הארוכים בצורה שמרגישה הכי טבעית והכי אמיתית. הם נוגעים במציאות באופן שהעונה הראשונה של "אופוריה" מעולם לא עשתה ומנהלים שיחה על אלוהים והתמכרות בצורה הכי בוגרת ורגועה שיש וזה בהחלט מראה את הכוח של השניים ביכולתם לסחוב פרק שבקלות יכול היה להיות משעמם ורפטטיבי. ג'ולס - "Fuck anyone who's not a sea blobֻ" - הפרק נפתח באחד הסיקוונסים הכי יפים בתולדות הסדרה, שגם ככה מפתיעה בכל פעם בשוט יפהפה אחר, אקסטרים קלוז אפ על העין של ג'ולס בזמן שסצנות מעונה 1 חולפות מול עיניה. ג'ולס תמיד הייתה אחת הדמויות המעניינות והצבעוניות בעיניי. בסופו של דבר היא מהווה ייצוג לקהל שלא זוכה למספיק ממנו על המסך ולמרות ששמענו חלק קטן מהסיפור שלה, היא תמיד הייתה דמות שקיבלה את הפעולות של דמויות אחרות, מבלי שנבין באמת מה עובר במוחה.

הפרק נותן לנו חלון לעולם של ג'ולס דרך פגישה שלה אצל הפסיכולוגית: הצד שלה בקשר עם רו והדרך בה היא רואה את הדברים, הפחדים שלה, התחושות שלה, מה היא בכלל חושבת על עצמה ומערכת היחסים שלה עם אמה, שמשליכה כמובן על הקשר שלה עם רו. אין ספק שאחרי הפרק הזה ההבנה שלנו את הדמות הזו שונה לחלוטין. אחת העובדות הכי מרתקות שהופכות את הפרק לאפילו מדהים יותר, זו העובדה שהאנטר שייפר כתבה את הפרק והייתה שותפה ביצירה שלו. כשחקנית ההתמסרות שלה לדמות כל כך מדהימה עד שלעתים הגבול בין ג'ולס להאנטר מטשטש והכתיבה הכה אמיתית שלה על מי שהיא במציאות והאופן שבו זה משיק לדמותה של ג'ולס פשוט מדהימה. המונולוג שלה על הדרך שבה היא חושבת על מיניות ונשיות, הוא אחד העוצמתיים בתולדות הסדרה. במקום לעשות את הדבר הברור וליצור עלילה חדשה, היוצר סם לוינסון העניק לנו שני פרקים שלא מקדמים את העלילה יותר מדי, אך מאפשרים לנו לקבל זווית חדשה על אירועים שכבר ראינו ולהבין פרטים על הדמויות שטרם ידענו עד היום. ראינו אותן במצבים הכי פתוחים הכי פגיעים והכי אמיתיים. קיבלנו שני טיפולים אצל הפסיכולוג באורך 40 דקות כל אחד שמספרים לנו על עצמנו ועל העולם שנקרא "אופוריה" יותר משחשבנו שאנחנו יכולים לקבל.

ליטן לשינר | כתבת קולנוע, טלוויזיה ורכילות

עמוד הסדרה הוסף/י ביקורת!

שתף/י