גלי 5

אנשים מוצאים את זה מגוחך כשאני אומר ומתעקש ואומר: סדרת הטראש התיכונית-מוזיקלית עשתה היסטוריה טלוויזיונית. ראשית אסייג את המילה טראש: הסדרה נכתבה על ידי היוצר הטלוויזיוני הפורה ריאן מרפ'י ("ניפ/טאק", "אימה אמריקאית", "הנורמלים החדשים") ועוד כתבו בו יוצרים מעניינים וביניהם אפילו ג'וס ווידון. הכתיבה הדיאלוגית, כאשר זו לא מנסה לקלוע לדיבור ילדותי ומרגיז, שנונה וקולעת וכמו כן, אם אינכם סובלים ממיוזילקס, קשה שלא להינות מלפחות חלק מהנאמברים המושקעים. אבל אנחנו לא כאן להגן על "גלי" אלא לחדד את ההצרה איתה פתחנו: העונה הזאת היא רגע טלוויזיוני חשוב, המערער את הקו בין מציאות ובדיה דרך כוחו הממשי של המוות.העונה החמישית של הסדרה עלתה לאוויר כמה שבועות לאחר מותו של השחקן הראשי של הסדרה, קורי מונטית', ממנת יתר קטלנית של הרואין. אי לכך החליטו היוצרים לחזור עם שלושה פרקים - שניים שכבר צולמו מבעוד מועד ללא מונטית' ופרק מחווה ופרידה ממנו. בכך נאלצה הסדרה הצבעונית, המרבה להדגיש ערכים הומניסטיים של אמונה בעצמי, תקשורת בין אישית וקבלת השונה, להתמודד עם שני נושאים בלתי אפשריים: התמכרות ומוות. הבחירה הפשוטה הייתה, כמובן, להתעלם מהעניין לחלוטין ולטאטא אותו מתחת לשטיח. וזה בהחלט היה אפשרי: פין - דמותו של מונטית' – עזבה לקראת סוף העונה הקודמת ללימודי חינוך במטרה להיות מורה והוא ובת זוגתו רייצ'ל (גיבורת הסדרה) לא רק שנפרדו, אלא גם שבו וסגרו את הקצוות הפתוחים. אלא שקהל היעד של "גלי" הוא, באופן די גורף, בנות 16 מעריצות ותמימות אשר דבר בסדרה לא הכין אותן להתמודדות לא עם מעגל הסמים ולא עם נוכחות המוות. לכן, החליטו קברניטי הסדרה לקחת אחריות, וללוות את צופיהם במסע פרידה. מדובר במטלה לא קלה. קשה לדעת כמה מדובר בציניות של ההפקה במטרה לסחוט רייטינג מהטרגדיה וכמה מדובר באמת במה שהם הגדירו כ"התמודדות משותפת של השחקנים והצוות עם המוות של קורי". הפרק השלישי בעונה לוקח על עצמו להישיר מבט, אם לא אל ההתמכרות של מונטית' לסמים קשים, אז אל האבדן והמוות שלו.ואכן, מדובר ברגע טלוויזיוני מיוחד. כל צופה, במידה ואיננו סולד לחלוטין ובאותנטיות מרגשנות אמריקאית ו/או ממחזות זמר בצורה האוטמת אותו לחלוטין מהזדהות עם החוויה, לא יוכל שלא לדמוע, אם לא מיד עם תחילת הפרק, אז במהלכו. הפרק, המכונה "the Quarterback" (תפקידו של פין כמנהיג נבחרת הפוטבול של התיכון) הוא מחווה רגישה ויפה שמסרבת ליפול למלוא המלכודות המחכות לה. ראשית, לא רק שהפרק לא מספק לנו תשובה לגבי הסיבה למותה של הדמות, הוא אף מדגיש שאין בכך חשיבות משום שהכוונה היא לחגוג את חייו, ולהתאבל על מותו. בכך, מצהירים היוצרים על הגבול שלהם – הם לא מסוגלים לדון בהתמכרות בצורה ראויה בפרק אחד ולכן לא יגעו בו. אך בין המילים, ובעיקר במונולוג הוויס-אובר של קורט, אנו מבינים שיש מידה של אשמה במוות של פין והוא לא מצטייר כמלאך, אם כי מנגד, איש לא כועס או מאשים אותו. במקביל, מסרב הפרק להעניק משמעות עלילתית או מטפורית למוות של פין וכפי שמסבירה סו סילבסטר - אין כאן לקחים, אין סוף טוב, רק בזבוז עצוב ומיותר. הדמויות מתמודדות עם כאב בדרכן שלהן ונמנעות מקלישאת ה"הדחקה שמתפרצת לבסוף". החל מסנטנה המבקשת להיות אדם טוב יותר, דרך הסצנה הארוכה אך הסוחפת של משפחתו של פין ועד להופעתה של רייצ'ל והבכי המתפרץ של וויל הסוגר את הפרק, התחנות כולן אפקטיביות. הדגש שמקבלים בפרק זה הדמויות הוותיקות על פני הדמויות שנוספו בעונה שעברה, אולי מבשרות שינוי שיופיע בהמשך העונה הנוכחית. כזכור, גיבורי הסדרה סיימו את לימודיהם בסוף העונה השלישית כך שהרביעית נמלאה כהרף עין בדמויות משעממות. עזיבתו של פין את הסדרה לקראת סוף העונה הרביעית, כנראה שאילצה את היוצרים ללחוץ אפילו עוד על גז העלילות חסרות העניין כדי למלא את החלל שנותר. האם בהמשך העונה יחזרו אלה למקום הטבעי כדמויות משנה מעוטות דיאלוג? הלוואי.רייצ'ל מופיעה בפרק האחרון לרגעים ספורים - סצנה בודדת עם וויל, שוט אחד עם קורט וסצנה שכולה מונולוג ושיר מול הכיתה, אשר אין בה אף שוט בו נראית רייצ'ל עם שאר הדמויות תוך הימנעות אקטיבית מחשיפת החלל המשותף. לכן, יש להניח שהמופיע והקהל צולמו בנפרד, בהתאם ליכולותיה של מישל. כלומר, רייצ'ל ברי, ליאה מישל, סופדת ושרה שיר פרידה לאהובה בסדרה ובמציאות, לבדה אל מול המצלמה, לבדה מולנו. המינימליזם והדיוק של הופעתה של מישל, עטוף במסגרת הפרק המיוחד הזה וביחס לקונטקסט ספציפי, הופך את הרגע הזה להפצעה טלוויזיונית חד פעמית. ליאה מישל, כוכבת ברודווי בקליבר רציני מגיל 9, העניקה נאמבר שאמנם אינו מהטובים שלה וכן המשחק שלה מול וויל היה לכל הפחות מוזר, אך האותנטיות הזאת מאפשרת להתחבר לכאב שהוא הכל מלבד משוחק.הבה ונדגיש זאת: העונה הרביעית של "גלי" התחילה מעולה, ובמהירות שיא התדרדרה לשעמום בלתי נגמר ומביך, בין השאר בשל הסיבות שמנינו לעיל. נותר רק לקוות שהיוצרים למדו לקח ושנבלה את השנה יותר בקרב הדמויות האהובות עלינו בניו יורק, עם הופעות אורח מרגשות של דמי לובטו ואדם למברט, ופחות דרמות תיכון מעיקות. בינתיים הפעילו היוצרים שיקול דעת נכון כאשר בחרו להתעסק בצורה עמוקה בחוויית המוות והאבדן והותירו את עניין הסמים לכדי ביט בעלילה קטנה (פאק משתכר, המאמנת גוערת בו וכשהוא חוזר לעשתונותיו הוא מציע לה "בירה שחורה") ולקמפיין סרטוני יוטיוב על הסכנות שבהתמכרות. בעדינות, ברגישות ומבלי להציע פתרון מלאכותי, הצליחה "גלי" להתגבר על האתגר הגדול ביותר שסדרה פופולרית יכולה לדמיין ולכן מדובר ברגע טלוויזיוני נדיר, מיוחד, והיסטורי. להתראות פין.

גלי 5 Glee 5 2013

גלי - עונה 4 Glee 2012