הדקדוק הפנימי

סרט מיוחד, עדין ונוגע, אך קצת מדכא. מעביר היטב את רוח התקופה וגם את רוח הספר. מומלץ רק לאוהבי גרוסמן ולכל מי שלא נרתע מסרטי התבגרות עצובים.

סרט פיוטי ומעניין !!! השחקנים מצויינים, הצילום לא רע בכלל, הפס-קול מוסיף הרבה לאווירה, העריכה מעולה והדיאלוגים עמוקים והדוקים אבל התסריט והעלילה לפעמים נמרחים מדי ולעיתים רחוקות אפילו מצאתי אותו כיומרני. בקיצור, לא לכל אחד. במיוחד לאוהבי ספרות ופילוסופיה. אפשר לראות !!!

סרט בינוני. סוחט דמעות שממוקד בדיוק בזה. עם כל הטריקים של סוחטי דמעות. משחק סביר.

הספר של גרוסמן (שלא קראתי) נראה לא מתאים לעיבוד לסרט, רובו מתנהל בתוך ראשו של הילד ועמוס במונולוגים פנימיים והרהורים קיומיים, לצופה בסרט הילד נראה מוזר ולא יוצר אהדה כלשהי אליו אלא דוקא הסובבים אותו. עדיין ישנו פה שיחזור תקופתי מוקפד (או, הילקוטים) אבל אי אפשר לבנות על זה סרט..

סרט מבאס ברמות קשות. הסרט הזה טוב לשני סוגי אנשים: מורות לספרות שרוצות סרט שאפשר לנתח אותו למוות, או אנשים שאוהבים פילוסופיות דיכאוניות. למי שמחפש סתם סרט מעניין להעביר ערב עדיף להתרחק. הרושם שמשאיר הקדימון של הסרט מטעה לגמרי, זה לא סרט קליל וחינני כמו שהוא מוצג.

לכו רק אם חשוב לכם לתמוך בקולנוע הישראלי. משחק טוב, תסריט לא רע, אבל עבודת המצלמה חובבנית. עם זאת הבעייה הגדולה: הבחירה. למה לקחת רומן מופנם שעיקרו עולם פנימי ומילולי ולהתעקש להפוך אותו לסרט?

סרט רגיש ונוסטלגי אורלי זילברשץ מדהימה לראות בשביל תעשית הקולנוע הישראלי

סרט עצוב על גבול המדכא... נשאר לא מעט זמן אחרי שנגמר. משחק יוצא דופן של הילד וטוב של רוב מי שמסביבו (וכן... יש גם חריגים לרעה). עלילה... לא ממש הגיונית או מעניינת במיוחד והדמויות די שטוחות, חלקן גם לא ממש מציאותיות עם חזרה די נאיבית שוב ושוב על אותם מאפיינים שמנסים להדגיש בהן... סך הכל סרט שכשמפרקים אותו למרכיביו לא כל כך ברור מה יש בו אבל הסך הכל כנראה טוב מהחלקים... לא מומלץ לערב כיף... אבל מי שמחפש סרט כבד שנוגע ויש בו יחוד ימצא כנראה את מה שהוא רוצה כאן.

מתחיל מצויין ...שיחזור תקופה..... ובדרך עייף משהו ....מתיש ומרדים .....

סרט מדהים.כל דקה מהסרט היא פנינה אמיתית. סרט מרגש ונוגע . עשוי באופן מוקפד. משחק מעולה בימוי ואווירה שהופכים את הסרט לאחד המשובחים ביותר שעלו לאחרונה למסכים. אלה הטוענים כאן כי הסרט מדכא ושחור פשוט לא מבינים את ערכו של הסרט או שלא פתחו עצמם לחוויה הרגשית שהסרט מזמין אותך להצטרף אליה.

הסרט הזה מבקש להקריב שעתיים מזמנכם על מזבח הדיכאון, לשם הדיכאון. הדיכאון הוא האליל ביצירה הזאת וכל הדמויות בסרט כמו כן הקהל נדרשים להשתחוות אליו, בלי סיבה ברורה. אומנם הבימוי והמשחק טובים מאוד, אך כל אלה מאבדים חשיבות לאור המסר האנטי-חיים של הסרט, שמשאיר את הצופה עם תחושה רעה ושאלה בסיסית: מה היה בסרט שכל כך מצדיק את השחור הזה? אז זהו, שכלום. באמת כלום. קשה מאוד להתחבר עם הילד ולרחם עליוץ לא הנסיבות שלו הם הבעיה אלה ההחלטות ההזויות שלו. קשה לאהוב אף אחד מהדמיות, שמרגישות לא אמיתיות ומעוצבות במיוחד כדי שלא באמת נאהב אותם. אם יש לכם שעתיים, ממליץ לכם לראות סרט אחר כי באמת חבל על הזמן שלכם.

סרט מדכא מאוד ללא ערך מוסף, למרות הערכתי לבמאי ולסופר. שחקנים טובים.

מופת קולנועי. מי שקרא את הספר יעריך את הסרט אף יותר אך גם מי שלא קרא אותו יהנה יתרגש יצחק ויבכה . הבמאי הכל כך מוכשר משרטט ביד אמן סרט שהוא פשוט יצירת אמנות . כל דקה בסרט היא חוויה של ממש.מסרטי ההתבגרות היפים ביותר המבוסס על אחד מספרי ההתבגרות היפים ביותר.מי שכתב כאן שהסרט שחור מדכא או ללא עלילה פשוט לא מבין בקולנוע. קולנוע טוב לפעמים פשוט לוקח אותך למסע שהוא חוויה מבלי להיות גרנדיוזי או גדול מהחיים. הקאסט המעולה ההקפדה על הפרטים והדרך להעביר רעיונות של הספר למדיום קולנועי הופכים את הסרט הזה ללא פחות מיצירת מופת.

ציון 10 פלוס.אחד הסרטים היפים והמרגשים ביותר שראיתי אי פעם. בתור צרכן קולנוע לא קטן אני חייב להודות שלא פעם אני רואה סרטים שהם טובים אבל לא נטולי בעיות ומדי פעם גם נתקל בסרטים בינונים ואף גרועים. הקולנוע הישראלי שעשה קפיצת מדרגה משמעותית בשנים האחרונות הגיע לשיא השלמות בסרט המקסים והמוקפד הזה. כל סצינה עשויה בחכמה ענקית וברגישות מדהימה. ברגמן מתעלה על עצמו ומוציא תחת ידו יצירה שהיא חוויה של ממש.לכל אורך הסרט אתה נע בין צחוק לדמעות ובין קסם למציאות עגומה. אורלי זילברשץ מגלמת בכשרון ענק את דמות האם והילד אף הוא מפגין כשרון אדיר ומעורר הזדהות. יש רק להתפלא שהסרט לא קיבל פרס אופיר ונדמה לי שנעשה צדק כשהסרט קיבל את פרס טוקיו לסרט הטוב ביותר. סרט שתקחו איתכם הלאה. ותרצו לראות שוב.

הקולנוע הישראלי במיטבו.זה הסרט הישראלי שמקבל את האוסקר שלי.משחק משובח.סרט מרתק ומרגש.לרוץ...

הדקדוה הפנימי - סרט שחור משחור . מעבר למשחק המעולה . הסרט לא מומלץ , משרה אוירה קשה ביותר ואין בו ולו דמות אחת אופטימית בסרט העצוב הזה.אפשר וכדאי לוותר.

סרט מהוקצע, היה שווה לחכות כל כך אחרי כנפיים שבורות לסרט של ניר ברגמן. משחק מרגש, במיוחד של השחקנית ששיחקה את יוכי וכמובן של השחקנים הראשיים. עצוב, מרגש ושווה כל רגע.

סרט מרגש

הסרט מעביר את רוח התקופה ומביא סיפורים אנושיים נוגעים ללב. הטקסטים שנונים ומשלבים הומור והמשחק מצוין. צחקתי, בכיתי, רק הסוף מעט אכזב. סך הכל- חוויה.

עיבוד מצויין לאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו כאן. סרט ששואב אותך בלי שאתה שם לב. גם הפתרונות הקולנועיים למחשבות ורעיונות אבסטקרטיים מעניינים ומקוריים. ברמה הרגשית: הסרט הוא אגרוף לבטן מבלי להיות מסחטות דמעות ולו לרגע. פשוט סרט מדהים