Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: מאוהב בישראל - ראיון עם המפיק הקנדי האגדי רוברט לנטוס (סימנים של כבוד)

ראיון מיוחד לאתר סרט עם המפיק הקנדי הבכיר רוברט לנטוס, שהפיק כמה מהסרטים הקנדיים הגדולים בכל הזמנים כמו "סימנים של כבוד", "אקזיסנטז" ו"המתיקות שאחרי", ומגיע לישראל לכבוד הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שמתקיים השבוע בסינמטק תל אביב. "אהבתי את ישראל עוד לפני שהכרתי אותה", הוא מספר

רוברט לנטוס מגיע לישראל תשוש. בימים האחרונים הוא רץ מטקס לטקס בקנדה, לאחר שזכה בפרס מפעל חיים על הישגיו האמנותיים. "את הפרס הזה אתה מקבל רק פעם בחיים. זה מה שהם מביאים לך כשהם רוצים לסיים איתך, אבל זה לא ילך להם כי אני לא מתכנן לפרוש. אני לא יודע אפילו איך לאיית את המילה הזו", אומר לנטוס וצוחק.

את מפעל החיים שלו הרוויח לנטוס בהרבה עבודה קשה. הוא אחד המפיקים הגדולים אי פעם בקנדה, שהפיק במשך ארבעה עשורים מעל 40 סרטים ועשרות סדרות, כאשר לאורך השנים עבד עם גדולי הבמאים הקנדים בהם דיוויד קרוננברג ("סימנים של כבוד") ואטום אגויאן ("המתיקות שאחרי"), היה הבעלים של חברת ההפקות הגדולה במדינה ופירק אותה ב-1998 מתוך רצון להפיק סרטים אישיים יותר ובעלי חשיבות.

[*]

(בתמונה: רוברט לנטוס)

לנטוס נולד בבודפשט והתחנך במונטווידאו, עד שעבר עם הוריו לקנדה בגיל 14. שנים מעטות לאחר מכן הוא החל את דרכו כסטודנט לקולנוע באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. "תמיד אהבתי לקרוא ולספר סיפורים. המשיכה שלי לסיפורים היא מה שהביאה אותי לקולנוע. לא ידעתי שאני יכול לעשות קריירה מזה. ההורים שלי דאגו בהתחלה ואמרו לי 'איך תוכל לשלם שכר דירה עם סרטים?' ואני לא ידעתי את התשובה, אבל הנחתי שאיכשהו הכל יסתדר וזה אכן קרה", הוא מספר.

איך הגעת מלכתחילה לכדי הפקה?

"אף פעם לא חשבתי שאני אפיק, אפילו לא ידעתי מה זה. כשהייתי בבית ספר לקולנוע חשבתי שאני אכתוב ואביים אבל אף אחד לא שכר אותי כשסיימתי אז הייתי חייב למצוא דרך שזה יקרה. ככה הגעתי במקרה להפקת סרטים. בקנדה בשנות ה-70 כמעט ולא היו חברות הפקה פרטיות ולא התאים לי לעבוד בחברה ממשלתית. השחקנית קרול ריל הייתה ידידה שלי והיא אמרה שיש לה חבר במאי בשם ז'יל קרל, שכבר היה מוכר בקנדה בזמנו וזכה בקאן. היא אמרה לי שיש תסרט שהוא כתב כשהיה צעיר ואף פעם לא עשה אותו ושאם אמצא דרך לממן אותו אני אוכל להיות המפיק וכולנו נעבוד בחינם ונתחלק ברווחים. כך הכל התחיל".

ואיך הייתה החוויה של הפקת סרט ראשון?

"לא פשוטה. זה היה סרט מלא בדרמה מאחורי הקלעים. באמצע הסרט הכוכבת פירקה את הקשר עם הבמאי ונהייתה המאהבת של השחקן הראשי. כולם באו אליי ורצו לפרוש וללכת הביתה. זה הכין אותי לעתיד, מפני שאחרי טבילת אש כל כך קשה כל דבר אחר יהיה קל יותר". מסרטו הראשון המשיך לנטוס להפקת סרטים קנדיים נוספים עד שב-1984 הפך לאחד מהמייסדים והבעלים של חברת ההפקות "אליאנס", שעם השנים נהייתה חברת ההפקות הקנדית הגדולה ביותר, המפיקה מאות שעות של תכניות טלוויזיה וסרטים. אולם 14 שנים לאחר מכן ללנטוס נמאס, הוא החליט למכור את אימפריית הסרטים והסדרות שלו כדי להתרכז באהבתו האמתית - עשייה קולנועית.

[*]

(מתוך הסרט "אקזיסטנז" בהפקת לנטוס)

מה גרם לך למכור את החברה המצליחה?

"כשאתה בונה חברה ויש לך 500 עובדים ובעלי מניות, יש לך אחריות גדולה לכולם ואתה לא יכול לעשות החלטות המבוססות על הטעם שלך אלא על מה טוב לחברה. מכרתי אותה כי רציתי לחזור לבסיס ולהיות יוצר סרטים ולא בעל חברה גדולה. הגיע זמן בו הפקנו כל כך הרבה והייתי כל כך עסוק בלנהל חברה ולעשות מצגות בוול סטריט, שלא היה לי זמן אפילו לצפות במה אנחנו עושים, שלא לדבר על לפתח את זה מאחורי הקלעים. לפעמים הדלקתי טלוויזיה וראיתי את אחת התכניות שלנו ואמרתי לעצמי 'אני עשיתי את זה? זה נורא'. לא אהבתי את ההרגשה הזו, הרגשתי לא נוח ליצור פרויקטים שאני לא גאה בהם. החלטתי לחזור לעשות את מה שאני אוהב".

ומה מניע אותך בבחירת הסרטים שאתה מפיק מאז – הפוטנציאל הכלכלי או העניין בסיפור?

"ההצלחה המסחרית היא נחמדה אבל זו לא הסיבה שאני עושה סרטים. אני לא מפיק סרטים מפני שאני חושב שהסיפורים מושכים אותי, כי אז אני יכול לתת למישהו אחר לעשות את זה ולקנות כרטיס. אני עושה סרטים שאני חושב שצריכים להיעשות כי אחרת אף אחד לא יפיק אותם".

מאז מכירת החברה הפיק לנטוס סרטים לבמאים הקנדיים המובילים. בין היתר הפיק לדיוויד קרוננברג מספר מסרטיו הנחשבים ביותר בהם "אקזיסטנז", "קראש" ו"סימנים של כבוד" בכיכובו של ויגו מורטנסן ולאטום אגויאן את סרטיו "המתיקות שאחרי", "אררט", "כשהאמת משקרת" וסרטו האחרון "אני זוכר" בכיכובו של כריסטופר פאלמר. כמו כן עבד לנטוס עם הבמאי ההונגרי הנחשב אישטוון סאבו בקומדיה המצליחה "להיות ג'וליה" בכיכובה של אנט בנינג.

עד כמה יש לך אמירה לגבי התסריט והליהוק כשאתה עובד עם במאים בעלי שם?

"יש לי אמירה. זו העבודה שלי להיות העיניים של הקהל, להסתכל על תסריט ועל ליהוק ובחירת הלוקיישנים.אני צריך לפעמים להגיד לבמאי שאם נעשה זאת בדרך מסוימת זה יכול לא לעבוד על אנשים. במיוחד כשזה נוגע לליהוק - זה התחום שיכול להכריע את גורל הסרט ואם הוא יקבל הפצה רחבה וייראה על ידי אנשים. אם אנחנו לא מסכימים על הליהוק אנחנו לא נעשה את הסרט. אני לא יכול להכריח את הבמאי לעבוד עם שחקן שהוא לא רוצה והוא לא יכול להכריח אותי להפיק סרטים שאני לא מעוניין בשחקנים. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לעמק השווה, לפחות בסרטים של במאים שאני ממשיך לעבוד עימם לאורך זמן".

לאחרונה אמרת בראיון כי אתה מאמין שסרטים מהווים תפקיד פחות חשוב היום בחיי אנשים. מדוע אתה חושב כך?

"זה לא משהו שמשמח אותי אבל זה נכון. אני מזהה שהעולם השתנה מסביבי. אין טעם להכחיש את זה ולהעמיד פנים שזה לא כך. סרטים היום משחקים תפקיד נמוך יותר בחיים של אנשים, במיוחד אם תוריד את סרטי גיבורי העל. משחקי הווידאו היום גדולים בהרבה מסרטים ותופסים חלק גדול יותר בזמן ובכסף מחיים של צעירים וכך גם טלוויזיה. אבל זה לא משנה את האופן של הבחירה בסרטים עבורי, אני עושה את מה שאני רוצה ומרגיש שאני צריך לעשות".

לנטוס מגיע לישראל לכבוד הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים שמתקיים במהלך השבוע בסינמטק תל אביב. זו לא הפעם הראשונה שלנטוס, יהודי יליד בודפשט ששני הוריו הם ניצולי שואה, מגיע למדינה. כבר ב-1969 הגיע לראשונה כשחקן נבחרת הכדור-מים של קנדה למשחקי המכביה ומאז התאהב במדינה. "אני אהבתי את ישראל עוד לפני שהכרתי אותה. הרגשות שלי לישראל לא השתנו לאורך השנים. אני עדיין מאוהב בה", הוא מספר.

העיסוק בנושאים יהודיים בסרטיך הוא חשוב עבורך?

"כמובן, הסרט האחרון שהפקתי, 'אני זוכר', עסק בנושא השואה. זה חשוב עבורי לעסוק בנושאים יהודיים ועשיתי זאת לאורך השנים. זה חלק גדול ממי שאני. אנחנו חיים בעולם שהאנטישמיות עדיין קיימת ומתפשטת. אתה יכול להרגיש את זה בכל מקום, כשאני באירופה אני מרגיש את זה יותר, למזלי קנדה היא עדיין מקלט מאנטישמיות".