דוד, אני אוהב אותך. הגורל חיבר אותנו, אנחנו אחים לסרט ובנשמה

דוד קוניו בן ה-34 נחטף מביתו בניר עוז ב-7 באוקטובר ושבוי עד היום בעזה במנהרות חמאס. גם אחיו הקטן אריאל ובת זוגו, ארבל, עדיין שם - ועוד 98 נשים, גברים וילדים. את העובדות היבשות האלה קשה לעכל, או לספוג. כבר שנה עברה מאז השבת השחורה וצריך להילחם בקהות החושים הקולקטיבית שהעובדה שהם עדין שם לא תתנרמל, שלא נחיה איתה.

את דוד קוניו אני מכיר היטב. אני חייב לו את המקצוע שלי ואת מי שאני. דוד ואחיו איתן עשו איתי חסד גדול ועל כך אני אסיר תודה להם. לפני קצת יותר מעשור יצאתי לביים את סרט הביכורים שלי באורך מלא, "הנוער". זה יהיה אנדרסטייטמנט לטעון שזה היה חלום חיי. אני חובב קולנוע מושבע ולעשות את הסרט היה כל מה שציפיתי וייחלתי לו. מאז שאני זוכר את עצמי אני חי ונושם קולנוע. הוא חלק מהיום יום שלי, הוא המים, החמצן. קולנוע מבחינתי זו האפשרות להיכנס אל תוך מרחב בו הכל יכול לקרות. גיבורים יכולים להיות גיבורים, לעשות דברים גדולים כנוראיים, למתוח את גבולות המציאות אל הקצוות ולהגיע עד מעבר לפנטזיה. זה מרחב יצירתי קסום, מלא בהשראה ולכן גודל המעמד של לביים את הסרט הראשון שלי באורך מלא היה כמעט בלתי אפשרי.

(דוד קוניו מתוך הסרט "הנוער". צילום: ורד אדיר)

את התסריט כתבתי כשאני שואב השראה מחיי שלי. זו עמדה ידועה לסרט ראשון והעצה הבסיסית בלימודי קולנוע - ספר את מה שאתה יודע, מה שאתה מכיר. וכך הסרט התרכז בקשר שיש ביני לבין אח שלי, דן. הוא קטן ממני ב-4 שנים אבל לעיתים, זה נדמה, שאנחנו אותה ישות, בנאדם אחד מפוצל לשניים. אנחנו דומים פיזית וחושבים ומרגישים אותו דבר כמעט כל הזמן. שנינו גם חובבי קולנוע מושבעים, פנאטים של ממש. כשהיינו צעירים היה מתח בבית בגלל מצב כלכלי ואני ודן שאבנו את המתח הזה פנימה אל תוך המערכת שלנו וברחנו לסרטים, לאמנות הגדולה הזו ולסיפורים הבלתי אפשריים שהמדיום הזה מאפשר להקים אל מול עינינו.

התסריט התבסס על משפחה ישראלית טיפוסית, שהאבא פוטר מעבודתו והם נקלעים למשבר כלכלי חריף. כשיקי, האח הבכור, מתגייס לצבא הוא רוקם ביחד עם אחיו הצעיר שאול תוכנית חירום שתעזור להוציא את המשפחה מהמצב הקשה אליו הם נקלעו. זוהי תוכנית קיצונית, אלימה והיא מגיעה מתוך חוסר אונים ונואשות ואיזו הכרה פנימית בשעון חול שהולך ואוזל - הדיכאון החריף של האבא והמצב הכלכלי הקשה.

תהליך הליהוק של הסרט היה ארוך ורצוף תפניות. אני חיפשתי שחקנים שיוכלו לגלם אחים ושלא נפקפק לרגע בעובדה שהם אחים - רציתי למצוא את הקשר הפנימי שיש לי עם דן, אחי. רציתי לראות אותו מול העיניים שלי. אורית אזולאי, המלהקת של הסרט, ואני ניסינו ללהק את הקשר הזה עם זוגות שחקנים אבל זה היה קשה ולא מספק. לכן החלטנו להתחיל לראות גם אחים ביולוגיים, לאו דווקא שחקנים, תאומים ולא תאומים. "נון-אקטורס" זה נקרא בעגת המקצוע. אנשים שאין להם ניסיון משחק אבל הם מביאים משהו מהותי מחייהם לדמויות. תחקירנים נשלחו אל כל קצוות הארץ על ידי "גרין הפקות", משרד ההפקה, וכך ראינו מעל 100 זוגות של אחים. באחד מימי האודישנים נכנסו איתן ודוד קוניו, אחים תאומים בני 19 מקיבוץ ניר עוז שבדרום הארץ. "ליד עזה" הם מיקמו אותנו. קשה להסביר את זה אבל מהרגע שראיתי אותם, על אף שהם היו שונים פיזית ממני ומדן וגדלו במצב חיים שונה משלנו - הם קיבוצניקים ואנחנו פתח תקוואים עירוניים - זיהיתי את הקשר העמוק הזה ביניהם כמעט מייד. אפילו הרגשתי שהחיבור ביניהם חזק ונוכח יותר מזה שיש לי עם אחי. היה קל לראות מייד את הקשר ההדוק ביניהם. הם השלימו משפטים אחד לשני, על גבול הטלפתיה, אפילו התנועות ביניהם היו מסונכרנות. ועל אף שהיו שונים אחד מהשני באופי; דוד מוחצן יותר, שועט קדימה, מצחיק וכריזמטי, איתן ביישן, נשמר לעצמו, שקט עם מבט שמחלחל עמוק, הייתה תחושה חזקה לאורך כל האודישן, שעומדים מולי, לא שני אנשים, אלא אדם אחד שמחולק לשניים, שני צדי המראה.

אני זוכר את הלסת שלי נשמטת, הסתכלתי על אורית כדי לראות אם גם היא רואה את מה שאני רואה וזיהיתי את המבט הנפעם שלה. היה ברור שראינו את מה שחיפשנו אבל עכשיו איך הופכים את השניים האלה לשחקנים בסרט? התחיל מסע ארוך שבו דוד ואיתן מגיעים מהדרום לתל אביב לעוד פגישה ועוד עבודה ועוד בדיקה ואנחנו ממטירים עליהם מטלות קשות כמו דיאטות ושיעורי משחק אינטנסיביים. חשבנו שתכף יגיע הרגע שבו הם יישברו ויגידו לנו שהם יורדים מזה ושנמאס להם, אבל הרגע הזה מעולם לא הגיע. דוד ואיתן היו לחלוטין בתוך התהליך. הסתכלתי בעיניים של דוד וראיתי איך החושים שלו עובדים שעות נוספות, שהוא רוצה את התהליך הזה והוא לומד. גם איתן רצה, אולי תהה עוד, אולי זרם עם דוד שממש רצה בזה, אולי הוא פשוט יותר שקט ומכונס מדוד. דוד בער. היה מרגש לראות את זה. התחלנו להכיר באופן עמוק יותר, נקשרנו יותר ויותר.

גיליתי זוג אחים שמסורים למשפחתם ואחד אל השני באופן יוצא דופן. הם חיו את המשפחה שלהם ואת חיי הקיבוץ עד כדי כך שכשהגענו לעבודת משחק וניסיתי לייצר איתם את המתח הפנימי שהיה חלק מהמצב הנפשי של הדמויות היה להם קשה לבנות את זה. התמיכה שלהם אחד בשני ומשפחתם המחבקת, שלא לדבר על חיי הקיבוץ המחבקים, אפשרו להם להתחמק מהמתחים האלה. כמעט הרגשתי שאני הורס את התמימות הזו בחזרות אינסופיות שגרמו להם לבנות מתח ולהטעין דרמה.

ששי סמוכה, שהדריך אותם ולימד אותם משחק, שלח אותם לגנוב משהו בסופר כדי שירגישו את המתח שבפעולה. אחד המוכרים (שהיה משלנו) ניגש אליהם איתן ודוד ניסו להסביר לו מה קרה אבל הם מעולם לא יצאו מהדמות ולא חשפו מה נתבקשו לעשות. זה היה רגע מכונן, ראיתי שהם נולדו מחדש כשחקנים. אני זוכר איך הייתי מסתכל על דוד נכנס לדמות, איך הוא מקבל את מעשיה והופך אותה לשלו, לחלק ממנו. זה משהו שרק שחקנים מיומנים, שלא לדבר גדולים, מצליחים לעשות והוא התמסר לתהליך על אף הקושי.

דוד ואיתן נתנו את עצמם באופן מלא לסרט ואליי, במאי צעיר שעושה את הסרט הראשון שלו. הם האמינו בי לחלוטין ואני סמכתי עליהם בעיניים עצומות. זה לא שלא היה קשה. היה מפרך והיו רגעים של אי-ודאות אבל סמכנו אחד על השני. הם עמדו באתגרים גדולים, מלעבור לת"א לתקופת העבודה על הסרט, לדחות את השירות הצבאי, למשטר את עצמם בחדרי כושר ודיאטות ושיעורי משחק וחזרות אינטנסיביות וכל זה עם המשקל הכבד שהם הולכים לעשות משהו שלא עשו אף פעם ולעשות את זה הכי טוב שאפשר. דוד ואיתן הבטיחו לי שהם יתנו את כל מה שיש בהם. לא היה לי ספק.

הבלתי נתפס שבמרכז הסרט והפעולה המרכזית והנואשת שלו היא חטיפה. האחים בסרט חוטפים נערה שלומדת עם האח הצעיר בתיכון ומנסים לסחוט את הוריה העשירים לכופר שיכסה את החוב המשפחתי. הכניסה של דוד ואיתן למרחב הזה הייתה קשה, הם לא היו פועלים ככה בחיים, אנשים טובים עם מצפון ונפש אצילה, אבל למרות זאת הם התעקשו להבין למה האחים האלה עושים את מה שהם עושים והבינו איך כוונות טובות הישרדותיות מתערפלות ואפילו משחירות. הם החיו את התפקידים מבלי לשפוט את הדמויות לרגע. קשה להאמין שהם שיחקו חוטפים ושחלק מהדימויים המרכזיים של הסרט משליכים אל השביעי באוקטובר. הסרט, שנעשה ב-2013 בשלהי מחאת האוהלים ודיבר על הפערים הכלכליים שנוצרים בחברה הישראלית, אכלס בתוכו אלימות שהתפרצה גם במציאות, אלינו. אני תוהה אם בתוך התהליך של ההסרטה משהו מהעתיד לבוא נקלט בעדשת המצלמה או שזה רק צירוף מקרים מזעזע? מתחבט בשאלה הזו המון מאז. הסרט שדיבר על הקשר החזק בין שני אחים הפך להיות דימוי על הקשר הגורדי בין קולנוע למציאות.

(דוד ואיתן קוניו באודישן לסרט "הנוער". צילום: אורית אזולאי)

המתנה שדוד ואיתן נתנו לי כשהתמסרו ככה אליי ואל הסרט היא בלתי נתפסת. הם הלכו איתי לאן שרציתי והכי רחוק. ברצינות, באומץ, בתשוקה ובכישרון. ההופעה החשופה שהם הביאו למסך הייתה מצמררת, והם זכו עליה בפרסי משחק בכל העולם. אני זוכר את הפרמיירה של הסרט בפסטיבל ברלין. הם עומדים אל מול מחיאות כפיים מחרישות אוזניים. כשיצאו הם חילקו חתימות אל מול תור ארוך של קהל, אבל הם הסתכלו על הכל קצת מרחוק. כאילו גם הרגעים האלה הם חלק מהמשחק בסרט. סלבריטאות או אור הזרקורים לא פיתו אותם או בלבלו אותם. הם באו למטרה ספציפית - לשחק בסרט ובשבילי. בצניעות וצלילות שאין כמותה.

דוד עדיין במנהרה החשוכה של החמאס וצריך לעשות הכל כדי להוציא אותו. אני אומר את זה מתוך עצמי, כבן אדם, כחבר של דוד שזכה לקבל את החסד הזה ממנו, את המתנה הגדולה והמרגשת ביותר שקיבל בחיים. אסור לשכוח אותם שם, החטופים הם לא סמל, דוד הוא לא דמות. הוא איש חכם וטוב לב שנקרע בברוטליות מהאחים שלו, מהאח התאום שלו, ממשפחתו, מאשתו, מבנותיו התאומות המתוקות על לא עוול בכפו. הוא חי והוא אמיתי ואנחנו מחויבים להמשיך את פעימת החיים הזו בכל מחיר. דוד, אני אוהב אותך מאוד ומתפלל לחזרתך במהירות האפשרית ועושה כל מה שאני יכול כדי שזה יקרה. הגורל חיבר אותנו וגם אנחנו אחים - אחים לסרט, אחים בנשמה.