בנות: ביקורת פרק סיום הסדרה

בימים האחרונים לקראת צאת הפרק האחרון של הסדרה החד פעמית – אך רבת השפעה – שהיא “בנות”, לא ידעתי למה לצפות. פעמים רבות "בנות" מעלה בכל מה שהתרגלנו כקהל לצפות שיהיה תפקידה. בנוסף לזה, הניחוח שעלה מפרק תשע היה ספוג בקלישאות-אהובות של פרקי סיום; גורל החברות של ארבע הבנות נקבע; האנה וג'סה זכו לפיוס הגמלוני והמרגש שלהן, שוש בחרה לצאת, ובגזרת מארני-האנה, שתיהן נשארו על הגל הזה של להכאיב אחת לשנייה, ולהחזיק אחת בשנייה חזק ולא להרפות לעולם.

בסצנה יפה אפשר לראות את כולן רוקדות יחד, אבל לגמרי בנפרד, כל אחת על ספרה משלה. גם קפיצה קדימה על רקע מוזיקה אופטימית הייתה, וראינו את האנה בבית גדול ובהריון מתקדם, מנהלת חיים כאילו בוגרים למראה. אז מה בעצם נשאר להראות לנו כבר בפרק נוסף ואחרון באמת ובהחלט?

פרק 10 מתחיל במחווה יפה לפרק הראשון של הסדרה: אחרי שהוריה של האנה מודיעים לה שהם מנתקים אותה מתמיכה כלכלית, מגיע שוט שחושף את האנה ומארני משולבות זו בזו בשינה, כשהאנה היא הכפית הגדולה. הן מתעוררות לתוך הקיום הזה שלהן באגביות טבעית. הפרק האחרון של הסדרה נפתח בתמונת מראה לשוט הזה. אפשר להתעכב על האיכויות הסימבוליות של מארני מחבקת את האנה בדיוק כמו שהאנה חיבקה אותה בפרק הראשון, ועל המרחק שהחברות שלהן גמעה לאורך הסדרה, ועל הבחירה עצמה לשלב משהו מהפרק הראשון בפרק האחרון. אבל אני חושבת שהן מביעות את עצמן בצורה יפה גם בלי לסחוט את הנוסטלגיה מתחילת הסדרה. שאר הפרק הוא, טוב, קצת מורכב יותר לעיכול.

[*]

בשאר הפרק אנחנו רואים את האנה מתמודדת עם הקשיים של הורות, כשמארני לצידה ממלאת את ה"חור" שנוצר בחייה של האנה בצורה כפולה: גם מהווה מערכת תמיכה להאנה, שאילולא מארני הייתה מגדלת את גרובר לגמרי בעצמה, וגם דואגת להוות את הקול המלחיץ של החברה, שהאנה כמעט ואיבדה כשהחליטה לעבור לגור במקום שהוא הכל רק לא ניו יורק.

די כרגיל, מערכת היחסים של האנה ומארני לובשת צורה מוזרה מאד. מארני מטביעה את עצמה בהורות של האנה, כשנראה שהכיוון העיקרי שלה בכל הסיפור הזה הוא בעיקר לאמלל את עצמה עד מוות. האנה והדרמות שלה הן פונקציונליות לבריחה של מארני מהחיים שהתרסקו לה מאחור, ועל הדרך גם לתחושת הנחיצות שבה, ואני מניחה שכולנו יודעים כמה הנחיצות, היא עצמה נחוצה לנו לפעמים.

האנה על סף מוותרת לאורך רובו של הפרק, ברגעים מסוימים גם נותנת ללשון החדה שלה להשתלח בכל מי שרוצה להעניק לה עזרה (מארני והאמא לורין), ובאופן כללי להתנהג לגמרי לא כמו שסוף פרק 9 הבטיח, והוא הבטיח. ואולי כל זה דווקא אופייני להאנה – לעשות איזושהי התקדמות, להגיע למסקנה, לקבל החלטה, רק כדי להידרדר קצת אחורה, בחזרה. בשלב הזה נזכרתי בכל הרגעים המרים האלה שהיו בסדרה, שלא התחמקה אף פעם מלגרום לנו להתבוסס באכזבה, בתסכול ובזעם. העונה השישית והאחרונה היטיבה לעשות זאת גם כן, כשהפרק השלישי של העונה על ההטרדה המינית, שזכה למקום משלו בזכות עצמו בתרבות, הסעיר רבים – אבל גם הציג את האבסורד שהוא האנה לפעמים, ולפעמים החיים קצת גם, באור מדויק לחלוטין. פחדתי מאוד שהסדרה תגמר באותו טעם חמוץ שכבר מוכר כל כך משאר הסדרה, אבל הופתעתי.

[*]

גם לקצוות הפתוחים האלה נמצא סיום. קצת מוזר, קצת מאולץ אולי – אבל אולי בכלל כל מה שהתרגלנו כבר לקבל מבנות. ברגע משעשע, מביך ודבילי האנה פתאום מקבלת על עצמה את השינוי המשמעותי בחייה מאז גרובר – היא כבר לא בצד של הילדה. ואם בפרק הראשון ראינו אותה נאבקת בהחלטה לנתק את התמיכה הכלכלית, בפרק האחרון היא מרצה לילדה מפונקת אחרת, ומבינה את המקום שלה בסדר החדש שבחרה להשליט בחייה. עכשיו היא ההורה.

מארני, אחרי שיחת "בואי תחזרי למציאות" מאמא של האנה, מביעה רצון להתקדם ולהתחיל אולי ללמוד משפטים, "אני אוהבת חוקים", היא אומרת. אז השתיים מוצאות לעצמן בסיס חדש לעמוד עליו, אבל הרגעים האלה של השינוי הרגישו קצת קלים מדי. כאילו דחפו אותם בכוח למשבצת הזאת שהייתה ריקה.

בסופו של דבר אנחנו רואים ושומעים את האנה מתמודדת עם ההנקה, שהטריפה עליה את דעתה כל הפרק, ואחרי ההתגלות נטולת המכנסיים שהייתה לה, היא לפתע מצליחה. שוב, קצת קל מדי, אבל מכמיר לב לא פחות. השיר של טרייסי צ'פמן – "Fast Car", שיר יציאה למסע של זוג אוהבים, שכבר ביקר במהלך הפרק - חוזר, והאנה שתגדל את ילדה לבד, כמו שאמה של צ'פמן גידלה אותה בעצמה, שרה אותו ויוצקת גם לתוך השיר את המשמעויות השונות שבסיטואציה שלה, וגם יוצקת לתוך העתיד שלה שוב הבטחה לטוב, שפרק תשע השאיר לנו, ופרק עשר איים לחרב.

עכשיו כשהכל כבר מאחורינו, אי אפשר שלא להסתכל אחורה במבט עמוס געגוע. העונה השישית הייתה כולה שירת ברבור יפה לסדרה שוברת הגבולות הזו. לא היה פרק משעמם או חסר טעם, משהו קטן הלך ונסגר ככל שהתקדמה העונה, לצד כמה מהשיחות החדות ביותר שהסדרה הזאת אי פעם הביאה לשולחן. הבחירה לפרק את החבורה הייתה מעניינת לעונה, והבהירה עד כמה הידיעה שמדובר בעונה אחרונה, לא תגרום לסדרה הזאת להתכופף ולמלא את הקונבנציות המתבקשות של עונה אחרונה. לא הכל קיבל סוף טוב, לא הכל השאיר חיוך.

למרות ובגלל כל המגרעות, כל הדמעות וכל גלגולי העיניים שהסדרה גרמה לנו כצופים לחוות, מדובר בסדרה שנכנסה בקול תרועה לתרבות, והעונה האחרונה – והפרקים האחרונים במיוחד, הבטיחו שאת הקול של "בנות", נמשיך ונשמע במשך זמן רב. בין אם בשידורים חוזרים בלופים, ובין אם בשאר התכניות שיבואו ויעלו על המסך, שסביר שישחקו עכשיו בשטחים החדשים שפרצה הסדרה במדיום הטלוויזיוני.