מוודסטוק ועד איימי: 5 סרטי הדוקו המוזיקליים הטובים ביותר

Gimme Shelter (1970)

בתור אייקונים של שנות ה-60, "הרולינג סטונס" לקחו לא פעם את מאבקי היום לתשומת ליבם ולקחו חלק אקטיבי (רעיונית, כמובן) במחאות הגדולות של העשור (מה שרק תרם לחיזוק הדימוי ה"מלוכלך" שלהם) – ועדיין, גם הם לא חשבו שסוף אותה תקווה עבורה היו מוכנים להקריב לא מעט תמות דווקא במגרש הפרטי שלהם. ב-6 בדצמבר 1969, הופיעה הלהקה הבריטית בפסטיבל המוזיקה אלטמונט שבקליפורניה – אירוע צפוף אותו אבטחו לא אחרים מכנופיית האופנוענים "Hell’s Angels".

דווקא כשהלהקה סיימה לשיר את שירה הטעון "Sympathy for the Devil" (ולא במהלך, כפי שהמיתוס טוען), מעריץ צעיר בן 18 ניסה, יחד עם כמה חברים, להתפרץ לבמה. המאבטחים הקשוחים "לא ויתרו" לו, ודקרו אותו במקום 6 פעמים – הכל לעיניהם הרואות של הלהקה והצופים, אך גם של צמד יוצרים דוקומנטריים צעירים, האחים אלברט ודיויד מייזלס ("Grey Gardens"). האירוע הטראגי הפך לחלק מסרטם של האחים, "Gimme Shelter" (על שם שירם האלים והחדש דאז של הלהקה), אודות הלהקה בטראומה מתמשכת (אובדן מייסד הלהקה, בריאן ג'ונס בגיל 27 כמה חודשים מוקדם יותר; גל הרציחות הפוליטיות של השנה שעברה) ואולי יותר נכון, אודות אומה בטראומה. כך, דרך הגישה החדשה לקולנוע הדוקומנטרי, "Direct Cinema" (קטעי הופעות, ראיונות עם מושאי הסרט וצמצום נוכחות המתעדים ככל האפשר), הצליחו האחים לתפוס את סופה של תקופה ומותה של התמימות.

איימי (2015)

איימי וויינהאוס הייתה למושא תיעוד מבוקש עוד בחייה, אך לא מן הסוג הטוב, אלא זה הצהוב והחטטני, שהיה בין השאר אחת הסיבות למותה הטראגי בגיל 27 לפני כיותר מעשור. בסרטו זוכה האוסקר, הבמאי הבריטי אסיף קפדיה מציג את וויינהאוס כפי שלא הוצגה מעולם: כבן-אדם; לא כאדם רעב לתשומת לב, לא כ"בחורה זולה" או "סיפור אבוד מראש".

באמצעות קטעי ארכיון קורעי לב מילדותה לצד קטעי הקלטותיה, הידרדרותה לסמים והרדיפה התקשורתית אחריה, שואל קפדיה האם הטרגדיה שלה התרחשה בגלל השילוב "המושלם" של אדם פגיע ותוקפים נחושים. עם זאת, ישנם אלו שלא יצאו מרוצים מהדוקו המוערך - משפחתה של וויינהאוס, ובראשה אביה מיץ', שטען כי קפדיה ניסה לצייר אותו כ"נבל" של הסיפור. כתגובה, הוציאה המשפחה לפני כשנה דוקו שמרני יותר שתיאר את חייה של הזמרת דרך עיני קרוביה. התוצאה לחלוטין איננה "איימי", וטוב שכך.

Don’t Look Back (1965)

אם איימי ויינהאוס הייתה אדם שלא יצא לרגע מתשומת הלב הציבורית, נדמה שבוב דילן – כ-40 שנה לפניה – הגדיר את הלך הרוח התרבותי והציבורי בכל רגע, משירי המחאה שלו ועד הלוק הייחודי (משקפיים שחורות, ז'קט ג'ינס) שסיגל לעצמו; עדיין, ככל שהזמן עבר, כך נהיה דילן מסתורי יותר ויותר, מרוחק יותר מהציבור אליו הוא שר. הדוקומנטריסט ד.א. פאנבייקר, שותף לאותה תנועה קולנועית מהפכנית של האחים מייזלס, תיעד את דילן במסע ההופעות האירופאי שלו.

לא במתכוון (או שכן) יצר פאנאבייקר את התיעוד האינטימי הראשון של אייקון תרבות: יורד על עיתונאים, לועג לקולגות שלו (לגלוגיו על המוזיקאי דונובן, שכונה בזמנו "דילן האירי", מפוזרים לאורך הסרט) ובו בעת חש רתיעה מהם (שיחתו עם ג'ון לנון במושב האחורי במכונית מביכה יותר מדייט ראשון), מאתגר את הקהל שלו ומצפצף עליהם (ההופעה הנודעת לשמצה בה דילן עבר ל"חשמלי" והשמיע סאונד רוקיסטי יותר מתועדת אף היא), שחצן ומתנשא וחסר ביטחון כאחד. תוסיפו לכך את קטע "הכרטיסיות המתחלפות" הנודע של דילן (שהשפיע רבות על קונספט הקליפ), והנה לכם אבטיפוס לייצוג האמן המודרני במדיה.

וודסטוק (1970)

התחלנו עם הסרט שבישר על סופה של "תרבות הנגד" של שנות ה-60, אך שנת 1970 ידועה בכך שהביאה לידיעת העולם כולו תיעוד של האירוע אליו תרבות הנגד חיכתה שנים – פסטיבל "וודסטוק". מה לא נאמר עליו? "ברק בבקבוק", אירוע היסטורי, אסופת כשרונות, קול של דור, נאיביות מגוחכת, פריווילגיות לבנה ועוד.

אבל התיעוד של הבמאי מייקל וואדליי בסרטו הדוקומנטרי באותו השם רחוק שנות אור מלהיות כתבה חדשותית (למרות ששימש בתפקיד זה פעם אחר פעם במשך 5 עשורים) או מכתב ביקורת או אהדה לילדי הפרחים, אלא סיפור שלם – סטייל "סינמה וריטה" – על חבורה של אנשים שצופים (בהתרגשות אך גם בחשש) בג'ימי הנדריקס, The Who, סליי אנד דה פאמילי סטון ועוד רבים וטובים נותנים את המיטב שלהם חינם אין כסף, מעשנים על הדשא, שוכבים ומבינים לרגע שבכוחם ליצור מציאות חדשה משלהם.

Stop Making Sense (1984)

הדוקו המוזיקלי הטוב ביותר בעיני רבים (ובעיניי) הוא לא אחד שמתאים כמעט כלל לנוסחה הקלאסית: אין ראיונות עם חברי הלהקה (או בכלל), אין התקדמות של ממש, אין הסבר של השירים בדימויים, ואין קהל. הבמאי ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים") התבקש ע"י חברי להקת הפוסט-פאנק "טוקינג הדס" לתעד את שלוש ההופעות החיות הרצופות שלהן בלוס אנג'לס, אך בצורה שונה ככל האפשר מ-MTV, ששלט אז בייצוג המוזיקה העכשווית. התוצאה (תולדה של סיעור מוחות בין דמי לסולן הלהקה ודמות בפני עצמה, דיויד ביירן) היא לא תיעוד הופעה חיה, אלא הצגה שמתרחשת מול עינינו, או אפילו מציאות שעל הדרך מתרחשת באולם.

באמצעות האפקטים הפשוטים ביותר לתקופה - אורות עמומים, במה מוחשכת, תאורה אדומה, הצללה נעה, וההתייחסות לכל חבר בלהקה משל היה דמות במחזה (כל שיר, חבר חדש עולה לבמה; הלהקה נבנית עם התקדמות הסרט) – מתואר בצורה הטובה ביותר מה שכל שירי "טוקינג הדס" בעצם מדברים עליו: הכל שרירותי בעולם, ותלוי במיוחד באיך שאדם ממסגר אותו; מה שנראה לאחד הגיוני ורגיל, לשני ייראה תלוש מהמציאות. איך מבינים את כל זה מהופעה חיה? זהו כוחו של דמי, החליפה העצומה של דיויד ביירן, ו-"Stop Making Sense".

עוד סרטי דוקו-מוזיקה ששווה לכם לראות:

• “Leonard Cohen: Bird on a Wire” (1974)

• “The Concert for Bangladesh” (1972)

• “The Decline of Western Civilization Part II: The Metal Years” (1988)

• "חסד מופלא" (1972/2018)

• "הוואלס האחרון" (1978)

• "מחפשים את שוגרמן" (2012)

• "קיץ של נשמה" (2021)

• “The Kids Are Alright” (1979)

• "הוולווט אנדרגראונד" (2021)

• "הביטלס: גט בק" (2021)

• “Kurt Cobain: Montage of Heck” (2015)