מי שמצליח להתעקש ולעשות סרטים בישראל, יכול לעשות סרטים בכל מקום

בכיתה י"ב רוני קידר הואשמה בהשחתת שטח בית הספר אחרי שציירה, לכאורה, ציור גרפיטי על הקירות. כעונש, קידר הועברה מכיתת תיאטרון לכיתת קולנוע במשך שבוע. במקרה, זה היה השבוע שבו הקרינו ולמדו את "בוני וקלייד". "ראיתי את הסרט הזה והבנתי 'אוקיי, אז ככה עושים את זה'", אומרת קידר. "כשראיתי את 'אל מריאצ'י' של רוברט רודריגז הבנתי איך אני רוצה לצלם דברים. אחר כך, כשהייתי בת 17 ראיתי את 'אמון הדדי' של של האל הרטלי והבנתי שאלו סוג הדמויות שאני רוצה לכתוב עליהן. כל פעם ראיתי משהו שהרכיב את מה שאני רוצה ליצור".

אני פוגש את הבמאית לרגל יציאת סרטה החדש והרביעי במספר, "יום באמסטרדם". בסרט, נעמה אמית ("קופה ראשית", "מי זאת") משחקת את רות, ישראלית בת שלושים, שמוצאת את עצמה אבודה באמסטרדם, עד שהיא נתקלת בזואי (נל בארלו), נערה בריטית שטוענת שהיא בת 20, כשבפועל היא תהיה בת 18 רק בחודש הבא. זואי מציעה לה סיור בעיר בתמורה לדבר אחד פשוט - שתשמש לה כשותפה בזמן שהיא מתנסה בפטריות הזיה. רות, מצידה, מסכימה, אבל מוסיפה תנאי אחד קטן: אם מישהי מהן נקלעת למצוקה, השנייה יכולה פשוט ללכת.

(מתוך "יום באמסטרדם". צילום עידו סוסקולני)

הרעיון נולד בכתוצאה מטיול לאמסטרדם שאותו עשתה הבמאית ב-2018 בשביל פסטיבל סרטים שבו הקרינה את סרטה השלישי "משפחה", וקינחה את אותו יום בעיר עם פטריות. זה היה יום אחד מושלם, שבו היא לא חשבה על הארץ והמטען שמחכה לה שם. היא לא הפסיקה לחשוב על היום הזה גם אחרי שחזרה לארץ ובשלב מסוים, הרעיון לעשות ממנו סרט הופיע לה בחלום. באמצע הלילה, היא קמה, התיישבה על המחשב והתחילה לכתוב במשך 4 ימים רצופים.

את דרכה כבמאית התחילה קידר כפרויקט בגרות בתיכון עירוני א' כשכתבה וביימה שתי מחזות מקוריים - "מסעדה בסוף העולם" ו"כביסה מלוכלכת", שהועלו בהמשך גם בפסטיבל עכו של שנת 2002. "היום אני יכולה לראות את היצירות האלה ובאמת לא להבין מה ניסיתי לעשות", היא צוחקת. "הכול נורא מוזר ואקספרמינטלי אבל משהו שם עבד. באותו זמן גם רציתי לעשות קולנוע אבל ידעתי שבשביל ללמוד איך לעבוד עם שחקנים אני צריכה ללמוד מהתיאטרון. למעשה, כל מה שלמדתי מבימוי שחקנים הגיע קודם כל מהתיאטרון".

כשנתיים לאחר מכן, החלה קידר בלימודי קולנוע מקצועיים בבית ברל, שם ביימה מדי שבוע סרט קצר חדש. בין יצירותיה הבולטות היו "מרטיר תל-אביבי", המתאר את מסע הסבל של מרטיר בתל אביב; "זנב", העוקב אחר צעירה אובדנית בעלת זנב סוס הפוגשת בחור; ו"קומדיה רומנטית", שמתאר את סיפור אהבתם של שני אנסים. אין ספק שמעטים הסטודנטים שמעזים ליצור סרטים כה יוצאי דופן. כאשר ציינתי עובדה זו, הבמאית הגיבה בצחוק. "תודה רבה. המחמאה הגדולה ביותר עבורי היא להיקרא מקורית", היא אומרת. "אני משחקת הרבה פעמים עם ז'אנר שהוא מוחלט ומנסה לשבש אותו. לדוגמה, עשיתי מחזמר חמוד כזה על גילוי עריות. ב'קומדיה רומנטית' זה היה מעניין להפוך את הז'אנר ולשים את הדמויות של האנסים בקומדיה רומנטית". גם הדרך של הסרט הראשון שלה, "ג'ו+בל", התחילה בלימודי קולנוע כתרגיל כתיבה פשוט בן 10 עמודים. בסצנה המקורית, בחורה רגילה מוצאת נערה אובדנית שמנסה לשים קץ לחייה בחדר האמבטיה שלה. אם כי התסריט נגמר בכך שהשתיים הולכות לשתות קפה, קידר בחרה להמשיך את המסע של השתיים לכדי סיפור אהבה.

מתי החלטת לשחק את התפקיד הראשי של ג'ו?

"די קרוב לצילומים. במקור, כתבתי את התפקיד בשביל החברה הכי טובה שלי ששמה ג'ואי יונס. אחר כך, עשיתי אודישן עם סיוון לוי והיה בין שתינו ממש חשמל, משהו מטורף שלא יכולתי להתעלם ממנו. אז אמרתי לחברה 'סליחה, אבל הסרט אמר את מה שהוא אמר ולצערי, אני צריכה לפטר אותך'".

את "גו + בל" הפיקה קידר בתקציב זעום של 100 אלף ש"ח ונאלצה להפיץ אותו בעצמה. היא ערכה טריילרים, קידמה את הסרט ברשתות החברתיות ופנתה באופן אישי לכתבי קולנוע. עד היום, מורים ובתי ספר לקולנוע משתמשים בסרט כדוגמה בולטת לקולנוע עצמאי ישראלי צעיר ונועז, ומעודדים את היוצרות והיוצרים לעשות סרטים גם בצורה עצמאית.

הסרט השני של הבמאית, "סופעולם", היה ניסוי מוצלח שהתרחש וצולם כולו במהלך לילה אחד, אתגר שאף במאי או במאית לא עשו מעולם. "בזמנו, אני גם ניסיתי לחפש מישהו שעשה דבר דומה ולא מצאתי", מציינת קידר. "הסוד הוא לבוא עם שחקנים מדהימים שיודעים לאלתר, שני צלמים מדהימים (זיו ברקוביץ' וגיא רז) ולבוא בלי ציפיות, אז אין לחץ. לא הרגשנו מחויבות שייצא לנו משהו. הרעיון היה לעבוד לפי הקונספט שכמה חברים נפגשים ללילה אחד לפני סוף העולם. כך שעבדנו לפי אאוטליין של סצנות שמראות - כאן הם רבים על זה וכאן הם מדברים על ההוא, אבל זה לא היה תסריט. כולם ידעו שאנחנו באים לאירוע ואנחנו לא יודעים אם ייצא ממנו משהו; לכולם הייתה את האופציה אם לשתות או לא (וכולם בחרו שכן); ולכולם היה את החופש לעשות את מה שהם רוצים עם הדמויות שלהם. אז צילמנו משבע בערב עד שבע בבוקר, היה לנו טיימר לכל סצנה והכי חשוב - עשינו מקסימום טייק אחד לכל שוט".

(רוני קידר. צילום יח"צ, באדיבות המצולמת)

בסרטה השלישי, "משפחה", קיבלה הבמאית לראשונה בקריירה תקציב משמעותי של מיליון דולר, במסגרת קו-פרודוקציה עם גרמניה. את הסרט הובילו אלי דנקר, יבגניה דודינה וכמובן, קידר עצמה בתפקיד הראשי "'משפחה' הרגיש כמו קפיצה מאוד בריאה. פתאום צילומים בחו"ל, משאיות, זה היה מדהים. הייתי רוצה שכל סרט שלי יהיה יותר יקר מהקודם שלו", היא מודה.

כולנו יודעים כמה זה נדיר לקבל תקציב לסרטי ז'אנר כמו "משפחה", אבל האם היית רוצה לעסוק בעוד סרטים כאלו למרות המגבלות?

"לחלוטין. אני ממשיכה ואמשיך לכתוב סרטי ז'אנר. מה שכן, אני כותבת בעיקר באנגלית בגלל שבחו"ל זה קצת יותר מיינסטרים מאשר בארץ. אז אני כותבת סרטי פנטזיה, מדע בדיוני ומקווה להפיק אותם יום אחד, אפילו שזה לא תמיד קל. אני רוצה להתפתח, להגיע לקהל גדול יותר, להגיע לתקציבים יותר גדולים ולעבוד עם שחקנים מחו"ל".

החלום כמעט והתגשם עם "יום באמסטרדם". במקור, הסרט אמור היה לספר על שתי ישראליות במסע להולנד, אך כאשר מפיקה אמריקאית הביעה התעניינות בתסריט, הפרויקט כוון להפקה של שני מיליון דולר עם שחקנית מחו"ל. "הצטרפו עוד דמויות לפרויקט", מספרת קידר. "פאם גריר ('ג'קי בראון') הייתה מוצמדת לסרט במשך שבוע, גם מליסה ליאו הייתה אמורה להחליף אותה לפני שבחרתי לוותר על הדמות. בסוף, המפיקה ההיא פוטרה ממקום העבודה שלה וכל הפרויקטים שהיא כיוונה לממן בוטלו".

בסופו של דבר, קידר מצאה תקציב קטן יותר תחת המסלול העצמאי של קרן הקולנוע הישראלי, מסלול שלצערנו כבר בוטל ("יצאנו בדקה התשעים", צוחקת הבמאית). התפקיד הראשי חזר להיות ישראלי אליו ליהקה הבמאית את בת זוגה, נעמה אמית ("השחקנית הכי טובה שאני מכירה בישראל"). הנערה השנייה הפכה לבריטית ואליה לוהקה נל בארלו, כוכבת הסרט "מותק" מ-2021.

כבר כמה שנים שאת גם עובדת על המוזיקה בסרטים. איך זה היה לעבוד על השירים בסרט יחד עם אריה ואבשלום הספרי?

"מאוד כיף. גם ב'סופעולם' ו'משפחה' כתבתי את השירים כך שזה לא דבר חדש לי. לפעמים יש לי סצנות בהן הדמויות יכולות לומר משהו בצורה חדה וברורה יותר בתור שיר. מבחינתי זה לא שונה כל כך מלכתוב סצנה."

כמו רוברט רודריגז, את גם במאית שעורכת את הסרטים, הסדרות והקליפים של עצמה. למה?

"אני נורא אוהבת לערוך, זה אחד הדברים שאני הכי נהנית לעשות. זה מרגיש לי קצת כמו לכתוב את מה שכבר צילמתי. אם מישהו אחר היה עורך לי את הסרט, זה כנראה היה פחות הסגנון שלי. יש לי קצב ספציפי שאני רוצה לעשות ואני לא יכולה להעביר אותו לעורך אחר".

מה פרויקט החלומות שלך?

"יש לי שניים-שלושה תסריטים שאני ממש רוצה לעשות. אחד מהם הוא החלום הגדול, אבל זה סרט מדע בדיוני ובשביל לעשות אותו אני צריכה להיות במעמד מסוים שבו אני יכולה להשיג יותר תקציב. כתבתי אותו כשאחת המפיקות של 'ספיידרמן' ביקשה ממני לכתוב לה משהו וזה הפך להיות תסריט בשם 'California Dreaming'. אז בשבילו אני אצטרך לחכות עוד כמה שנים. אני מאוהבת בתסריט אימה אמריקאי זול יחסית שאני מאוד רוצה לעשות. היו לי הרבה פעמים שכמעט וביימתי סרט בינלאומי או פרק בסדרה מסוימת ולצערי הם נפלו באופן טרגי. אפשר להתאבל על זה, אבל מבחינתי עצם העובדה שהם רצו אותי זה כבר הישג מטורף. אם כבר מדברים על פרויקט חלומות, מבחינתי אני ממש רוצה לביים פרק בסדרה 'צהובות'".

יש לך מסר ליוצרים צעירים?

"זו מדינת ה'לא' ואומרים ליוצרים הרבה 'לא'. אז המסר שלי הוא לא לעצור, לא לקבל את ה'לא' כתשובה, להמשיך להתעקש ולא לתת למקום הזה להוריד אותך. מי שמצליח להתעקש ולעשות סרטים בישראל, יכול לעשות סרטים בכל מקום".