Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: שרלוק הולמס: משחק הצללים

"שרלוק הולמס: משחק הצללים" – ביקורת סרט

27/12/2011

שלח לחבר הוסף תגובה

מאת: שחר עמית

הילד הרע של הקולנוע האנגלי, גאי ריצ'י, מחזיר אותנו שתי מאות אחורה למסע נוסף של הבלש המפורסם בעולם. "שרלוק הולמס: משחק הצללים" הוא סרט המשך לשובר הקופות משנת 2009 ושוב פעם יוצר ריצ'י גרסה נועזת, מהירה ומלאת אקשן.

[*]

רוברט דאוני ג'וניור חוזר לנעליו של גיבור הספרים מעת ארתור קונן דויל, ומחייה את הבלש בצורה נמרצת מזו שאליה אנו רגילים. הוא מגלם בהצלחה דמות שהיא מרוכזת בעצמה ושיגעונית, כזו שאי אפשר שלא לאהוב. מלא בהומור ובשנינות, הוא כופה על עוזרו וידידו ד"ר ווטסון (ג'וד לאו) להצטרף אליו לפתירת התעלומה שאולי היא החשובה בהיסטוריה. הסרט אמנם מתרחש בסוף מאה ה-19 אך הוא מלא באירועים שהם רלוונטים גם לימינו: סדרת פיגועים ברחובות, מחאות חברתיות, שחיתות ושיחות שלום.

[*]

אויבו המושבע של הולמס זוכה להופעה ראשונה בסדרת הסרטים המודרנית. שמו של פרופסור ג'יימס מוריארטי מהדהד ברקע בעוד מעשי רצח מתרחשים ללא הפסקה. כבר בתחילת הסרט מרעיל מוריארטי את הפאם פאטאל והמאהבת של הולמס, איירין אדלר המגולמת ע"י רייצ'ל מקאדמס ושולח איום גם אל עבר ווטסון ואשתו הטריה. העלילה תופסת נפח אמיתי רק כאשר מבין הולמס כי מוריארטי זומם לפעול להובלת מלחמת עולם וכעת על הולמס לעצורו.

החשש כי החלפת התסריטאים המנוסים שכתבו את הסרט הראשון בסדרה בזוג קיירן ומישל מלרוני הטירונים התפוגג במהרה. בשיתוף פעולה עם ריצ'י הצליחו הצמד לשמר את הגרסא הייחודית של הולמס מהסרט הראשון ואפילו לחדדה. התסריט השנון מצליח להעביר את התכונות האקסצנטריות שלו וכן גם את מערכת היחסים עם שותפו באמצעות מימדים של דרמה ובעיקר הומור.

[*]

אין ספק שגאי ריצ'י הוא מומחה ביצירת מתח וסצנות מלאות באדרנלין. האיש שהביא לנו את "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'" יוצר הכלאה בין שרלוק הולמס הקלאסי לג'יימס בונד עם סצנות קרב המתרחשות פעמיים: פעם אחת בדימיון של הולמס בו הוא למעשה חוזה את מהלכי יריביו ופעם שנייה במציאות. העובדה שהסרט מתרחש בלונדון הויקטוריאנית לא מנעה מריצ'י מליצור סרט בעל קצב מהיר שפונה לקהל המודרני המורגל לסיפוק מיידי.

[*]

הסיפוק בהחלט מגיע מיד. הסרט לא מנסה לשאוף לרף שהוא אינו מסוגל לעמוד בו. אתם לא תמצאו תחכום בסגנון "אשון 11" וכן גם לא חידות מפרכות כפי שהסרטים אשר קדמו לסדרתו של ריצ'י הציבו. ב"משחק הצללים" אתם לא תלכו לאיבוד, תחשדו באנשים רבים או תעלו ספקולציות לגבי העתיד. את העבודה המרובה הזו חסך ריצ'י מהצופה כאשר חוויית הצפייה היא העיקרון המנחה אותו. בדומה לסרטיו הקודמים של ריצ'י, מהרגע שהאורות באולם נכבים ופניו של רוברט דאוני ג'יוניור מכסות את המרקע הצופה מיד מתמסר לעולם הסרט שכלל לא דורש ממנו מעורבות.

נוכח העובדה שעלילת הסרט מתחרשת לפני מעל למאה שנה, לא יכול היה ריצ'י להשתמש במוסיקת הרוק אשר כל כך מאופיינת עימו. אולם, הודות לדיאלוג המוצלח, המשחק המענג של דאוני ג'וניור והחדות בבימוי הסרט בהחלט מרגיש עם אותה אווירת רוק מוצלחת.

מעריציו הגדולים של שרלוק הולמס עלולים להתאכזב מן הסרט, בדיוק בגלל העלילה הלא מפותלת והמסתוריות המעטה שבה, אך כל האחרים עלולים למצוא את עצמם מרותקים למושב.

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »