ווסטוורלד: עונה 1, פרק 2

הסדרה לוקחת מעט צעד אחורה בשביל להציג בפנינו שורה של דמויות אחרות לגמרי שנראו מעט או לא נראו כלל בפרק הפיילוט בנוסף לדמותו המסתורית, הסדיסטית והמגניבה לחלוטין של אד האריס, והיא מגניבה בגלל שזה אד האריס. אם בפרק הקודם הוצגו המבקרים בתור שורה של עשירים קשישים בעלי אגו עצום, כאן הוצגו המבקרים בתור אנשים רגילים המחפשים מסע רוחני ובריחה מהמציאות. הפרק השני מתחיל בוקר אחרי הפרק הראשון. דולורס (אוון רייצ'ל ווד) מתעוררת לעוד בוקר נורמטיבי אך נראה שמעלליה בפרק הראשון הצליחו בדרך כלשהי לעלות להכרה שלה. תוך כדי מתמקדת הסדרה לראשונה בשני אורחים ומלווה את מסעם בעולם המערב. הראשון הינו וויליאם (ג'ימי סימפסון, "זודיאק"), אורח חדש שאיננו מבין את כללי המשחק של 'תתחצף, תהרוג, ועשה מה שבא לך לרובוטים', ולעומתו מגיע לוגאן (במשחקו הצבעוני של בן בארנס), אורח ותיק שמרשה לעצמו לעשות כעולה על רוחו לרובוטים המסכנים. הפרק עוסק בהגדרה של מי אתה ומי אתה חולם להיות. ויליאם מבטא את האדם המופנם והביישן, הוא מסתכל בהערצה על לוגאן החצוף והנהנתן שהינו ההפך הגמור ממנו. נראה שמדובר בעוד אחת מהשאלות הפילוסופיות שנולאן שואל את עצמו. עוד בפרק גם אפשר להכיר לעומק יותר את סיפורן המעניין של שתי נערות ליווי הפועלות במשותף ובתחרות של זו הצעירה יותר והמבוגרת יותר. הצעירה הקרויה קלמנטין בביצועה המהפנט של השחקנית הארמנית אנג'לה סראפיאן ואיב, המבוגרת יותר, אשר מקבלת ממד מאוד אישי במשחקה של ת'נדי ניוטון הנהדרת ("משימה בלתי אפשרית"). אם כבר מדברים עליו, כן בלט בפרק הזה החיסרון של המגע האומנותי בבימויו של נולאן. מרגישים בפרק זה את הבימוי של ריצ'רד ג'יי לואיס ("הסיפור על פי ברני" ובמאי טלוויזיה ידוע) אשר איננו מתאים את עצמו לחזונו של נולאן. מדובר בבמאי מיינסטרים סטנדרטי שלא לוקח סיכונים. אם נולאן היה אמיץ מספיק בפרק הראשון בהצגת הסיפור בסגנון עריכה לא לינארי (בדומה מאוד לאחיו), העריכה כאן היא סטנדרטית והורסת מעט את האווירה שנבנתה בפרק הראשון. עם זאת, ניתן לשבח את לואיס שכמו בשאר הפרויקטים עליו היה אחראי, הוא תמיד ידע איך להביע רגש בעזרת ויזואליה ובימוי שחקנים נהדר. הוא אמנם לא מתאים לאווירה של הסדרה, אבל מאוד מתאים לדמויות עצמן ונראה שזה ההיגיון בבחירה שלו לפרק הזה באופן ספציפי.

אם בפרק הקודם חשדתי, כאן אני אומר בוודאות- הסדרה מחקה אחד לאחד את נוסחת הנרטיב המוצלח של "משחקי הכס". לקחת ים של דמויות שלכל דמות מניע מוצדק משלה (אם כי לא מוסרי לרוב) ולהפגיש ביניהן תוך התעלמות מנושא ה"נבלים" נגד ה"גיבורים". ככה למעשה הם בונים את דמויותיהם של האורחים כיותר מאשר אנשים עשירים שהגיעו בשביל למלא את האגו ולהגשים תשוקות אסורות. ההתעללות של בני האדם ברובוטים מוצגות ללא צנזורה (כרגיל לHBO) וללא רחמים. יש קטעים בפרק זה שאפילו הרגשתי צער ורחמים כלפי דמויות שקיבלו דקה של זמן מסך. לעומת זאת, אתה עדיין זוכר שמדובר ברובוטים ומבחינת בני האדם מדובר בניצול כספי שלא יותר גרוע מאשר להרביץ לאנשים וירטואליים ב-GTA. מטרתם של בני האדם האלה היא לא יותר מאשר בריחה מהמציאות. למרות ההתעללות הפיזית והנפשית, נולאן עושה כל מה שאפשר בשביל לחבק ולדאוג שהקהל יזדהה עם הדמויות שלו, בין אם הם רובוטים או אנושיים. הוא לא רק לוקח את הנוסחה של "משחקי הכס", הוא לוקח ומשכפל אותה שוב לנוסחה מנצחת.

חסרי אלוהים: ביקורת עונה ראשונה Godless 2017

ווסטוורלד: עונה 1, פרק 2 Westworld 2016