אני יודעת מתגובות הצופים שמי שצפה בסצנה הזו לא יכול לשכוח אותה

הסרט החדש של גאון הקולנוע הטורקי נורי בילגה ג׳יילן, לטעמי מגדולי הבמאים החיים כיום, הוא סאגה מונומנטלית בת שלוש וחצי שעות שמתרחשת באמצע הישימון הטורקי הקפוא. שני מורים נחשדים בהתנהגות בלתי הולמת לשתי תלמידות שלהן. אז נכנסת לתמונה מורה בבית הספר שעברה תאונה וכעת משתמשת בפרוטזה. האם מי מהמורים החשודים יזכה בליבה? בעולם שהכל בו מהיר ג'יילן לוקח את הזמן, מתבונן בפרטים הקטנים ומעביר את גיבוריו מסע רוחני וקיומי שבו הם מתחבטים במשמעות החיים ובמקומם בעולם.

למי שיצלח את השעה ראשונה והלא מספיק ממוקדת מצפה שירה אמיתית עם המון הגיגים על הקיום האנושי וצילום נפלא. נפגשתי בריביירה הצרפתית, לאחר בכורת הסרט בפסטיבל קאן הקודם, עם שני השחקנים הראשיים - מרווה דיזדרף, שזכתה בפרס השחקנית בקאן על תפקידה, ודניז ג'לילוגלו לשיחה על הסרט הנפלא הזה.

ג'יילן ידוע בכך שהוא מביים סצנות מאד ארוכות, איך מתכוננים לסצנות האלו והאם יש מקום לאלתור על הסט?

דניז: "לוקח הרבה זמן לצלם את הסצנות, שהן ממילא ארוכות מאד יחסית לסרטים אחרים. ג'יילן מאד קשוב לנו ולעיתים אנחנו מאלתרים או אפילו משנים את התסריט או מוסיפים רגשות אם אנחנו והבמאי חושבים שזה יוסיף לסרט. היו מקרים שהוא עצר וביקש שנשכח את הטקסט ושנתחיל את הסצנה מהתחלה עם טקסט אלטרנטיבי שהוא הכין. זה מאוד מאתגר אבל כשחקן אתה רוצה שיאתגרו אותך".

(באדיבות: בתי קולנוע לב)

שניכם מגלמים בסרט מורים. האם נפגשתם עם מורים לפני עשיית הסרט? האם בטורקיה המצב הוא אכן כזה שבו הכוח נמצא בידי ההורים והתלמידים והמורה נמצא בעמדת מגננה?

מרווה: "לא עשיתי מחקר, אבל אני מכירה היטב את מערכת החינוך בטורקיה ואני חושבת שהמצוקה של המורים כיום מוצגת באופן די אותנטי בסרט. דניז עושה תפקיד מדהים לדעתי, כשהוא מגלם מורה שרוצה בטובת התלמידים שלו והמעורבות שלו רק מסבכת אותו".

דניז: "גם אני לא עשיתי מחקר, אבל ביליתי כל כך הרבה שנים בלימודים כולל באקדמיה כך שאני חושב שיש לי מספיק ידע כדי לשחק דמות אמינה של מורה בבית ספר. חוץ מזה, ביליתי כל כך הרבה זמן בחזרות לסרט ועל הסט שיכולתי כל הזמן לשפר את הדמות שלי. אני מאמין שמורים באשר הם בהחלט יכולים להזדהות עם הלבטים והרגשות שלי לאורך הסרט".

כמו התפוח המתגלגל לנהר באיטיות ב"היו זמנים באנטוליה" וכמו הסוסים הנעים באי נוחות באורווה ב"שנת חורף", גם ב"על עשבים יבשים" שם הבמאי את הדגש על האדם הפועל בתוך איתני הטבע. בחשיכה, בקור, כשנדמה שאין ממש סיבה לקום מהמיטה והעצב מרחף כעננה מעל הגיבורים הדבר שיוביל את הגיבורים לגאולה, גם אם מדומה, הוא התנהגות הומנית וניסיון איכשהו לשמור על אנושיות בתוך כל האופל שמסביב. הסרט מצולם באזור של תנאי מזג אוויר קשוחים, רובו מצולם בזמן החורף כשכל הזמן יורד שלג. איך מתמודדים עם התנאים הללו?

מרווה: "בעיניי בהחלט הייתה למזג האויר השפעה על המשחק שלי, אבל באופן חיובי. בגלל שהיה כל כך קר הייתי חייבת להיות ממוקדת. היו סצנות שממש התקשיתי לדבר בגלל הקור. מכיוון שהדמות שלי בסרט רוב הזמן סובלת ולא שמחה, אז בתור שחקנית שקפאה מקור ובדרך כלל מצלמת סרטים במזג אוויר חם יותר יצרתי דמות וגילמתי אותה באופן מאוד ריאליסטי".

דניז: "לא היה לי קל להתרגל לצלם בכזה מזג אוויר קר, אבל בגלל שהיה כל כך קר יכולתי להתרכז רק בדמות שלי והשארתי את הפרסונה הרגילה שלי לחלוטין מחוץ לצילומים".

האם חלק מאלו שמופיעים בסרט הם נון-אקטורס? המשחק בסרט משדר המון אותנטיות.

דניז: "בהחלט. כל הילדים בסרט הם ילדים שגרים בכפרים באזור שבו צילמנו. ג'יילן החליט די בהתחלת הצילומים שהוא רוצה להשיג מקסימום אותנטיות ולכן רוב מי שאתה רואה בסרט, כולל המבוגרים, הם לא שחקנים ומעולם לא הופיעו לפני מצלמה. לפי התגובות שאנחנו מקבלים ה'ניסוי' הזה די הצליח".

מה הפירוש שלכם לפורטרטים ששבים ומופיעים לאורך הסרט. זה אחד הדברים הקסומים ולא תמיד המובנים בסרט.

דניז: "בתסריט הראשון שקיבלנו היה כתוב 'פורטרטים יתווספו בהמשך' ולא הבנתי מה הכוונה. רק כשראיתי את הסרט כאן בקאן התחלתי להבין את כוונת הבמאי שלדעתי משתמש בפורטרטים כדי להוסיף עוד נדבכים לדמויות. הדמות שלי מצלמת פורטרטים והדמות של מרווה מציירת גם. אנחנו גם מדברים בסרט על פרספקטיבה לחיים והפורטרטים מוסיפים עוד זווית ראייה".

מרווה: "מאוד אהבתי את תשומת הלב לפרטים בסרט. תמיד אהבתי להגיב לתמונות שראיתי בחיי ולחשוב מיהו האדם שמאחורי התמונה. בעיניי הפורטרטים הם בעצם פתיחת דו-שיח בין ג'יילן לבין הקהל. הוא בכלל אוהב לתעתע בצופה ודוגמה לכך היא סצנה של שבירת הקיר כביכול בין הסרט לצופה. סצנה שאני יודעת מתגובות אחרי הפרמיירה שכל מי שצפה בסרט לא יכול לשכוח אותה".

האם לדעתכם בסופו של דבר יש אופטימיות בסרט בכלל, ובסיום שלו בפרט?

מרווה: "הסרטים של נורי הם לא על רגש אחד אלא על מכלול של רגשות. מבחינתו אפשר וצריך לדבר ולהראות לא רק תקווה או אופטימיות אלא גם כאב וצער. בסופו של דבר הפתרון הוא בעין המתבונן ובמה שהצופה יסיק מהסרט".

דניז: "אני רואה תקווה מסוימת בסיומו של הסרט. גם אם מדובר בחיוך קטן של אחת הדמויות וזה קורה בסצנה שהתווספה רק ברגע האחרון".