היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים: ביקורת סדרה דוקומנטרית

הסדרה התיעודית החדשה של נטפליקס, "היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים" של הבמאי היהודי-אמריקאי ג'ו ברלינג המתמחה בז'אנר הדוקו-פשע ("גן העדן האבוד"), מציגה בששת פרקיה תיאור שאפתני ומדויק להחריד של הזוועות שבוצעו תחת משטרו של היטלר, ובוחרת להתמקד במפלגה הנאצית ובאישיותו של הצורר הנאצי, ופחות בסיפור הכולל של מלחמת העולם השנייה. כל פרק מציין שלב נוסף באבולוציה של השלטון המפלצתי, כאשר לבסוף מתמקדים במפלתו. פורמט הסדרה מתמקד במשפטי נירנברג, שהביאו את פושעי המלחמה לדין, במקביל לניתוח מעשיהם של הנאצים במהלך המלחמה. בחירה מעניינת על הנייר, אך לא מוצלחת למדי על המסך.

התחום שבו הסדרה מצטיינת הוא בראיונות ובסיפורים שהיא מציגה, אך לא מצליחה לייחד את עצמה מסדרות וסרטים דוקומנטריים שכבר נעשו בעבר. היא לא מחדשת יותר מדי, ולא מכילה איזה גימיק מסוים שימשוך את הצופים, למרות שיש מספר ניסיונות לכך. אחד מהם הוא השימוש בבינה מלאכותית כדי להשמיע כמה מהסיפורים בקול של הדובר המרכזי בסדרה, וויליאם שירר. מהלך נחמד ויוצא דופן, אך לא בהכרח מרשים למדי. כן יש לשבח את השימוש בנקודת המבט הלא שגרתית של שירר, עיתונאי שנכח בגרמניה בשנים הראשונות של המלחמה, וכתב יומן על הרוע הנאצי במקביל לדיווחים שלו.

הסדרה מכילה שלל תמונות מחרידות אך עדיין חזקות להפליא, בניסיון להעביר את המסרים המרכזיים בה, תחום שהיא ללא ספק מצליחה בו. היוצרים גם מנסים ככל האפשר לכלול מגוון של עדויות אישיות המביאות פרספקטיבה רגשית ואנושית לאירועים ההיסטוריים, גם בשנת 2024. הראיונות האלה לא רק חזקים אלא גם אינפורמטיביים וברורים מאוד, מה שהופך את הנושא המורכב לנגיש לקהל רחב. הסדרה עושה עבודה מצוינת בלטוות את כל הסיפורים האלו יחד, ויוצרת רצף אירועים שמשחק בחוזקה על הרגשות שלנו כצופים, והכי חשוב - כבני אדם.

עם זאת, בכל הנוגע לסיפור בחדרי המשפט יש תחושה של ניתוק משאר הסדרה. הוא מספר מחדש את אותו סיפור שכבר הועבר ביעילות באמצעות הראיונות, מה שגורם לנו לשאול שוב ושוב למה הוא שם. סצנות המשפט היו יכולות להשפיע אם היה נעשה בהן שימוש עדין ומעניין יותר, אבל התמקדות היתר בהן, והיעדרות מידע חדש, פוגעת בלכידות הכוללת של הסדרה.

בכל הנוגע לסצנות השחזור (שחלקן היו לא רעות) רובן יכלו להיות חזקות ועוצמתיות יותר, כמו בסרטים תיעודיים היסטוריים אחרים. כאן הן מבוצעות לעיתים קרובות תוך הסתמכות יתר על הילוך איטי, שלא רק משבש את הקצב אלא גם מרגיש דרמטי ומאולץ. הסצנות הללו גוזלות מדי פעם מהרגש העולה מתוכן הראיונות, ומערערות את התחושה עם סצנות מעט מגוחכות, שללא ספק היו יכולות להיות טובות יותר.

השחקן שהוטל עליו לגלם את היטלר, אחת הדמויות הידועות לשמצה בהיסטוריה, מספק הופעה טובה אך עם זאת הבימוי לא מצליח לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו, מה שדוחק אותו לפעולות חוזרות והתפרצויות בהילוך איטי שמסירות כל עניין או חידוש מהביצוע שלו. הסצנות הללו מצמצמות אותו לאותה קריקטורה מגוחכת שמוצגת לאורך כל הפרקים, שהיא רעה גם לשחקן וגם לקהל.

"היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים" היא בעלת שאיפות גדולות וחוזקות בולטים, במיוחד כשמדובר במלל והמידע שמופיע בה, אבל היא מועדת בצד החזותי שלה, שלרוב מרגיש מגוחך ומאולץ, והיא גם נופלת בנרטיב המשני שלה - משפטי נירנברג. למרות החסרונות הללו, הסדרה היא ללא ספק כלי מלמד ורב ערך השופך אור על תקופה חשוכה אך חשובה בהיסטוריה של העולם בכלל, ובהיסטוריה של העם היהודי בפרט. היא משמשת תזכורת לזוועות שאסור לשכוח או לחזור עליהן.

"היטלר והנאצים: רשע על דוכן הנאשמים" זמינה לצפייה בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן