מדורי ועד משפחת סופר על: סרטי ההמשך הטובים ביותר של פיקסאר

צעצוע של סיפור 2 (1999)

ההמשך הראשון של פיקסאר (והיחיד עד ל-2010) התחיל כשילוב של שני כיוונים נפרדים, ואף מנוגדים: מן הצד האחד, ג'ון לסיטר, אבי החברה (עד לסילוקו ממנה בבושת פנים ב-2017, בשל חשדות להטרדות מיניות) ויוצר "צעצוע של סיפור", ראה יום אחד בשדה התעופה ילד נרגש מראה את בובת הוודי שלו לאביו בהתלהבות, והבין שהסיפור כבר אינו סיפורו האישי שלו, אלא גם של מעריציו; מן הצד השני, "דיסני", מתאוששת מעזיבתו של ג'פרי קצנברג את תפקיד המנכ"ל, החליטה להתמקד בהמשכונים שייצאו ישירות לוידיאו – ההצלחה המסחררת של "צעצוע של סיפור" הראשון גרמה לחברת האם לפנות לפיקסאר בדרישה לסיפור המשך.

הפיתוח של הסיפור במחלקה קטנה בפיקסאר התקדם בצורה מוצלחת מהצפוי, ודיסני ביקשה מפיקסאר להאריך את הסרט ולהתאים אותו להפצה קולנועית. הבקשה הובילה לשלל תקלות בהליך העבודה (ולכעסה המתגבר של דיסני), כולל למחיקה כמעט מלאה בטעות של כל קבצי הסרט, שניצל ברגע האחרון על ידי עובדת החברה גיילין סוסמן, שעבדה מביתה בעודה דואגת לבנה הפעוט, ומצאה על מחשבה הפרטי גיבוי של כמעט שנתיים של עבודה. ההפקה הסבוכה הולידה לבסוף לא רק את מה שנחשב בעיני רבים לאחד מסרטיה הטובים של פיקסאר ושל שנת 1999 ככלל, אלא גם יצרה סיפור שעוסק ביד אמן בזהות משתנה, תעשייתיות, אספנות אובססיבית ודטרמיניזם – בסרט ילדים.

צעצוע של סיפור 3 (2010)

מה שנחשב בעיני רבים לסרט הטוב ביותר בסדרה (בעיני כותב שורות אלו, 2 הוא המועדף) ולסיום הדפינטיבי שלה (נשים בצד את 4 החמוד ו-5 שעתיד לצאת בקרוב), שגרם לרבים – מ-9 עד 90 – לבכות בקול בבתי הקולנוע, ל"צעצוע של סיפור 3" סיפור תקומה סבוך משלו. כשהמגעים להמשך היחסים העסקיים בין פיקסאר לדיסני כשלו בתחילת שנות ה-2000, מנכ"ל דיסני מייקל אייזנר הקים את אולפני "Circle 7 Animation", ושם – כחלק מהעובדה שהזכויות לדמויותיהן של פיקסאר היו בידיו – החל לפתח את "צעצוע של סיפור 3". תסריטאי "פגוש את ההורים", ג'ים הרצפלד, החל לפתח רעיון שעוסק בבאז המקולקל, שמלווה על-ידי חבריו הצעצועים למפעל הייצור שלו בטיוואן.

כשפיקסאר נקנתה סופית על-ידי דיסני ב-2006, חברת הבת מיהרה לקחת את הפרויקט חזרה לידיה, להתחיל מחדש את העבודה עליו, ולהפקידו בידי לי אנקריץ' ("קוקו"), מי שליווה את החברה עוד מימיה הראשונים, אך לא זכה אף פעם לשבת בכס הבמאי. אנקריץ' ושאר חברי ה-"Brain Trust" ("הגרעין הקשה" של החברה) – לסיטר, אנדרו סטנטון ("מוצאים את נמו"), פיט דוקטר ("הקול בראש") ועוד – שבו לחדר בו פיתחו לראשונה את הסרט הראשון, צפו בשני הסרטים הראשונים בריפיט, ולפתע נחת עליהם הרעיון: מה קרה לאנדי הבוגר? מה קרה לצעצועים שנזנחו מאחור?. השאלות הובילו אותן ליצירת אחת היצירות הבוגרות ביותר בתולדות החברה, שלא פחדה להתמודד עם תהיות על מוות ושכחה (כולל סצנה שוברת לב וזכורה במיוחד במשרפה), וגרפה לחברה הכנסות של מיליארד דולר ברחבי העולם, שבחים רבים מכל עבר (כולל אחד מקוונטין טרנטינו, שקרא לסרט 'הטוב ביותר של העשור'), מועמדות לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר (סרט האנימציה השלישי אי פעם שזכה לכבוד – אחרי "היפה והחיה" ו"למעלה" של פיקסאר) ומיליוני מעריצים חדשים לסדרה ברחבי העולם. ככה עושים סרט המשך.

בית ספר למפלצות (2013)

ההצלחה המסחררת של "צעצוע של סיפור 3" הובילה את פיקסאר ליד קלה יותר על הדק ההמשכונים - כולל סרטי "מכוניות", שעליהם לא נרחיב פה ועדיף (למרות שלי יש פינה חמה בלב בכל זאת לסרט השני) – אבל מבין ההמשכים שהגיעו לרגע ונשכחו (יחסית), "בית ספר למפלצות" ראוי להערכה מחודשת. הסרט – פריקוול לאירועי הסרט הראשון, ולא סיקוול (זה יגיע בדמות הסדרה "מפלצות בעבודה" בדיסני פלוס) – מתאר את המפגש הראשוני של מייק וסאלי במסדרונות ה-MU (Monsters University). בתחילה השניים הם אויבים מרים – מייק שאפתן וסאלי עצל, הנשען על מורשת אביו, שנאלצים לשתף פעולה באחווה המוזרה אליהם הם מצטרפים.

כפרויקט שהחל גם הוא ב-"Circle 7" (שם היה מכוון כהמשך, שמתאר איך מייק וסאלי נתקעים בעולם האמיתי בחיפוש אחר בו), סרטו של דן סקנלון הוא יותר קומדיית קולג' קלאסית – גם אם מודעת לעצמה – מאשר עוד סרט ביקום "מפלצות בע"מ", אבל הרוח המקורית הצינית שעשתה את הסרט המקורי להצלחה שהוא נשמרת כאן, ומעבירה לצופיה מסר לא פשוט (במיוחד לא בסרטי ילדים) שלפעמים חלומותינו כושלים ואינם בהכרח מתאימים לנו.

מוצאים את דורי (2016)

גם "מוצאים את נמו", כמו "צעצוע של סיפור 3", הוא סיפור שסגור היטב בתוך העולם שיצר; במילים אחרות, כשהוא מסתיים, מעטים אלו שיבואו ויגידו, "מעניין מה דורי תעשה עכשיו". בכל זאת, את השאלה הזו בדיוק שאל את עצמו במאי הסרט הראשון אנדרו סטנטון ("וול-אי"), כשצפה בגרסת התלת-מימד של "נמו" ב-2010; "שאלתי את עצמי באיזו קלות דורי יכולה להיאבד למרלין ונמו, ולא למצוא אותם שוב לעד", אמר לימים סטנטון, "תהיתי אם היא פעם יכולה בכלל למצוא את משפחתה החדשה... הצד ההורי שבי דאג".

אחרי שסטנטון אסף את שיירי הפרויקט עליו עבדו ב-"Circle 7" ואחרי קמפיין ממושך למדי, פרו-סיקוול, של אלן ד'גנרס בתוכנית האירוח שלה – "מוצאים את דורי" הפך לסרט האנימציה הרביעי הרווחי ביותר בכל הזמנים (כיום הוא במקום ה-10) וללהיט עצום ככלל. מסעה של דורי לחפש את הוריה מוביל אותה לפארק ימי בקליפורניה, שם היא פוגשת בתמנון נרגן (אד או'ניל הזכור כאל באנדי מ"נשואים פלוס"), כרישה לווייתנית קצרת-רואי (קייטלין אולסון מ"פילדלפיה זורחת") ולווייתן בלוגה מדוכדך (טיי בורל מ"משפחה מודרנית"). "מוצאים את דורי" אמנם אינו בהכרח מרגיש כה נחוץ, אך הוא מוסיף לאותו אלמנט של האוקיינוס כמעצב זהות גם את אלמנט המשפחה החלופית, ואיך זו מגדירה אותנו יותר משורשינו הביולוגיים.

משפחת סופר-על 2 (2018)

"משפחת סופר-על" הוא במקביל אחת מהקלאסיקות הראשונות של פיקסאר וגם אחד מהסרטים הכי חריגים של החברה: במרכזו משפחה אנושית (לא צעצועים או חרקים); הוא מחווה ברורה לסדרות וסרטי ריגול של שנות ה-60; הוא קודר למדי – מבחינה אסתטית וגם תמטית; ציני ורווי רמיזות מיניות. לכן, אם חושבים על סרטי המשך שיכולים להרוויח "כסף קל" לפיקסאר ולמשוך כמה שיותר משפחות לקולנוע, "משפחת סופר-על 2" הוא לא בהכרח הבחירה הראשונה.

עדיין, המשכו של בראד בירד ("רטטוי") לסרטו המקורי גרף למעלה ממיליארד ומאתיים מיליון דולר ברחבי העולם, הציב אותו במקום החמישי ברשימת סרטי האנימציה הרווחים בכל הזמנים, כמעט זכה באוסקר (את הכבוד הזה קיבל "ספיידרמן: מימד העכביש") ובעיקר הצליח לשמור על ייחודו בעולם האובססיבי לגיבורי-על שנוצר מאז צאת הסרט הראשון. בירד, בדומה לסטנטון, חשש מרעיון של סרט המשך והיה מוכן לגשת למשימה רק אם כל חלקי הפאזל בראשו יתחברו ליצירה אחת, שתשתווה למקור.

הסרט השני אמנם לעיתים טיפה נופל בהשוואה למקור, אבל ההתמקדות בהלן פאר/אלסטיגירל אל מול בוב בעלה, גיבור הסרט הראשון, וההחלטה להמשיך מאותה הנקודה שבה הסרט הקודם נגמר, נותנים ל"משפחת סופר-על 2" תחושה של המשכיות אבל גם הסתכלות מרוחקת, רפלקסיבית על הסרט הראשון. התוצאה היא סרט שלא מתעסק בהכרח יותר מדי בכוחות מיוחדים או נבלי-על כמו שהוא מעדיף להתעסק בדינמיקות משפחתיות, תרבות מעריצים ותפקידים מגדריים. לא החומר בהכרח שממנו עשוי סרט אנימציה קלאסי, אבל מה שהופך את "משפחת סופר-על 2" להמשך מעולה.