שלושה חודשים לאחר יציאת סרטו של ג'ונתן גלייזר - "אזור העניין", המתאר את החיים המושלמים של מפקד אושוויץ ומשפחתו בסמוך למחנה, הסיפור הבלתי נתפס מגיע אלינו בשנית, והפעם מסופר ממקור ראשון. הסרט דוקומנטרי של הבמאית דניאלה וולקר "צילו של המפקד", שזכה בדוקאביב האחרון בפרס "יד ושם" למצוינות קולנועית בסרט תיעודי על השואה, מציג את הסיפור של שני צידי הגדר: שורדת השואה אניטה לסקר-וולפיש, שניצלה בזכות היותה הצ'לנית היחידה בתזמורת של המחנה, והנס-יורגן הס – בנו של מפקד המחנה רודולף הס. הסרט, שמדבר על התמודדות עם העבר, הן של הדור הראשון והן של השני – משני צידי המתרס, לוקח את משתתפיו למסע של עיבוד והשלמה עם ההיסטוריה, ומצליח תוך הצגת שתי זוויות ראייה מנוגדות לחבר בין הצדדים, ולשדר מסר של תקווה לעתיד.אניטה נולדה בברסלאו לאב עורך דין ואמא כנרת ולמדה לנגן על צ'לו מגיל צעיר. כשהייתה בת 17 הוריה גורשו, ונרצחו זמן קצר לאחר מכן. כשנה לאחר מותם אניטה הגיעה לאושוויץ, שם למזלה הרב הייתה תזמורת שהייתה זקוקה לצ'לנית. חייה ניצלו בזכות כך. היא ניגנה עם התזמורת מדי יום בצעדות האסירים, ולעיתים אפילו בקונצרטים לקציני האס.אס. אך בעת שהצ'לנית בת ה-18 ניגנה בשביל לשרוד, כשהיא חוזה מדי יום בעשרות האנשים הצועדים לתאי הגזים כמה מטרים מהמבנה בו הוחזקה, הנס-יורגן בן ה-6 חיי חיים שונים מאוד בצד השני של הגדר. כ-170 מטרים מתאי הגזים, שכנה הווילה הגדולה בה חיה משפחת הס. הנס היה הילד הרביעי מתוך חמשת הבנים והבנות של הקומנדנט ואשתו הדוויג. הילדים היו מבלים את זמנם במשחק ברחבי הווילה, בבריכה בחצר הגדולה, ברכיבה על סוסים, ובאופן כללי, בבורות מאושרת לגבי המתרחש מחוץ לחצר ביתם.
פרסומת
דניאלה וולקר מגיעה אל השניים 77 שנה לאחר מכן, בתחילתה של מגפת הקורונה ב-2020, ובמשך 4 שנים מתעדת את סיפורם בעזרת ילדיהם – קאי הס, נכדו של הקומנדנט שהפך לכומר, ומאיה לסקר-וולפיש, פסיכותרפיסטית שנחושה להתמודד פנים מול פנים עם מה שאמה מנסה לשכוח. במאית הדוקו לא זרה לעולם המלחמות; לפני שצילמה את "צילו של המפקד" יצא לה להתעסק רבות עם נושאים מסוג זה, כמו המלחמה באוקראינה והטבח ברואנדה, ובימים אלה היא מצלמת דוקומנטרי על טבח ה-7 באוקטובר ומשבר החטופים. את "צילו של המפקד" וולקר החליטה לעשות לאחר שבתה של אניטה פנתה אליה עם הסיפור שלה. במחקרה וולקר נתקלה באוטוביוגרפיה שרודולף הס כתב כשהמתין להוצאתו להורג, וגילתה שבנו – הנס-יורגן, עדיין בין החיים, ושלו בן בגילה של מאיה. וולקר החליטה לחבר את הסיפורים, ולעצב את הסרט כמבט מקביל משני צדי המטבע של התקופה האפלה בהיסטוריה האנושית.הסרט נוגע רבות בנושא של טראומה בין-דורית, והתמודדות בני הדור השני עם ההיסטוריה שהוריהם חוו. כשאניטה מספרת על חייה הסיוטיים במחנה ההשמדה, הנס-יורגן מספר על חייו היפים בסמוך אליו. סיפוריהם משתקפים דרך עיני ילדיהם, ששופכים אור על תהליך ההתמודדות של הוריהם איתם; תהליך שכלל הדחקות רבות מצד שניהם והשפיע עמוקות על התמודדות ילדיהם עם הנושא הכאוב. הנס-יורגן עובר מסע משמעותי ביותר בסרט, כשהוא קורא קטעים מהאוטוביוגרפיה של אביו לראשונה אל מול המצלמה ומגיע להבנה של היקף הזוועות שגרם; דברים שלא ידע מקיומם, או שמוחו היה צעיר מכדי להבין אותם – ודחק אותם. קאי הס מודע לחטאי סבו, משמעותית משהיה אביו מודע אליהם, ובחירתו להפוך לכומר ללא ספק הושפעה מכך. מאיה לסקר-וולפיש עוברת בעצמה תהליך משמעותי שמתועד בסרט, כשהיא בוחרת להשיב לעצמה את האזרחות הגרמנית שנגזלה מאמה. בדומה לשורדי שואה רבים, אניטה המעיטה לדבר על השואה במהלך חייה, ולמעשה מנעה מבתה התמודדות חיונית עם הנושא. במהלך הסרט מאיה מנסה לפצות על כך.
את הסיפור המטלטל עוטפת מסגרת מופלאה של שוטים אינטימיים, סאונד מצמרר (שלעיתים מזכיר את "אזור העניין", על אף העובדה שלא היה כלל קשר בין ההפקות), ועריכה מחושבת היטב, שמכניסים את הצופה בקלות רבה אל תוך החיים המורכבים של הפרוטגוניסטים. עורכת הסרט קלייר גילון עשתה עבודה נאמנה בזיקוק מה שללא ספק היו שעות רבות של צילומים – לשעה ו-43 דקות של עיקר, בלי רגע אחד של תפל. בין תיעודי המסעות המרתקים שעוברים הגיבורים, שזורים מעת לעת ציטוטים קשים לשמיעה מן האוטוביוגרפיה של רודולף הס, מוקראים כאילו בקולו, וצילומים ארכיוניים עוצרי נשימה מן העדויות המצמררות שלו במשפטי נירנברג.מבין מעלותיו הרבות של הסרט, בחירתה של וולקר לתעד את שתי הזוויות המנוגדות במקביל היא המהפכנית והנועזת ביותר. חלוקת הסיפור לשני הצדדים, נותנת נקודת מבט חדשה על נושא שלעיתים נדירות מדובר – צאצאי הצד האחראי. אנשים שלהם אין אף חלק בזוועות שנעשו באותה התקופה, אך שמם, והיוולדותם לצד הלא נכון של ההיסטוריה, מותיר אותם מקושרים אליהן לעד. הנס-יורגן ללא עוררין היה מנותק לחלוטין מהמתרחש בתקופת המלחמה. לא היה לו חלק בפשעי אביו, או הזדהות כלשהי עם השקפתו. מסיבה זו בדיוק היה זה כה קשה לבן הקומנדנט להאמין ולהכיר בדברים שעשה אביו, גם חיים שלמים לאחר התקופה הארורה, ולראות את התהליך הזה קורה לאורך הסרט הוא אחד הדברים היפהפיים והעוצמתיים בו.בשלב מתקדם מאוד במהלך הפקת הדוקומנטרי, פרצה מלחמת "חרבות ברזל". השפעת המלחמה מורגשת מצד אחד בפסימיות של אניטה בנוגע לאנטישמיות המשתוללת בעולם, ולדרך הרבה שעוד נותר לעבור עד שנוכל להגיד בביטחון ששואה לא תקרה שוב. אך מצד שני הסרט מצליח לייצר ברגע אחד ניצנים דקים של אופטימיות, שקריטית בתקופה הזאת; בסיום קליימקטי במיוחד מגיע המפגש המיוחל בין בן הקומנדנט לצ'לנית היהודייה. שני אנשים שבילו את חייהם בניסיון להתחמק מן העבר, מתמודדים איתו פנים מול פנים ברגע אחד, שמביא את התגלית המפליאה - שלמרות עברם בשני הצדדים הכה מנוגדים, הם למעשה לא כל כך שונים. "צילו של המפקד" מציג לנו תמונה נדירה וממלאת תקווה, שבזמן הנכון, זה אפשרי להביא שני "אויבים" לחדר אחד, להסיר מחסומים שהתפתחו במשך שנים רבות, ולתת להם סגירת מעגל.