מרשעת ביקורת סרט

עברו המון, אבל המון מים בנהר ההדסון מאז שג'ון מ. צ'ו ביים וידאו קליפים וסרטי הופעה לג'סטין ביבר. הוא גם ביים שני סרטים בסדרת "Step Up" עם סצנות ריקוד מסחררות, וניסה את מזלו בסרטי פעולה ומתח כמו "ג'י איי ג'ו: סוגרים חשבון" ו"האשליה 2". התפנית בקריירה שלו התחוללה בשנת 2018, כאשר שבר קופות עם אחת הקומדיות הרומנטיות המצליחות ביותר של העשור הקודם, "עשיר בהפתעה". לאחר מכן הוא ביים את המחזמר זוכה פרס הפוליצר והטוני, "שכונה על הגובה" (In the Heights). הסרט זכה לאהדת הביקורת אבל הקהל לא הגיע אל אולמות הקולנוע. הכל הכין אותו לאחת המשימות הגדולות ביותר שיכולות להיות: לביים אדפטציה קולנועית לאחד ממחזות הזמר הגדולים של זמננו, Wicked או בשמו העברי, "מרשעת".ג'ון מ. צ'ו כבר הוכיח את עצמו כבמאי קולנוע נהדר שיודע לביים כוריאוגרפיות מורכבות. הנאמברים המוזיקליים בסרטיו תמיד קולנועיים, מחוספסים, ממזגים ריאליזם לצד פנטזיה, אבל גם הסרטים עצמם קצרים יותר ומהודקים יותר. ההחלטה של אולפני וורנר לפרק את המחזמר שאורכו במציאות הוא שעתיים ו-45 דקות לשני חלקים היא בעוכריו של צ'ו. "מרשעת חלק א'" הוא באורך של המחזמר הבימתי המקורי, אבל עלילתו היא רק החלק הראשון של הגרסה התיאטרלית עד ההפסקה. צ'ו היה צריך לייצר אירוע קולנועי גדול מימדים מעלילה צפויה ומוכרת. לקחת שירים בינוניים, מוזיקה שאף אחד לא יזכור אחרי יציאתו מהאולם ולהפוך אותם לנאמברים מוזיקליים ארוכים ומנופחים שהופכים את החוויה הקולנועית של שעתיים ו-40 דקות להחמצה הקולנועית הגדולה של השנה. למרות הספקטקל הקולנועי הנוצץ, הסרט הזה נטול חזון קולנועי מלהיב. התחושה התמידית היא שאנחנו נמצאים בתוך אולפן גדול ולא בארץ עוץ. התפאורות והתלבושות על שלל הדמויות וכמות הניצבים המרשימה הן רבות ומגוונות. אנימציית ה-CGI של החיות נראית אמינה והפעלולים השונים עובדים היטב. אבל הניסיון להישאר נאמן למחזמר המקורי אחד לאחד, למרות השינוי באורך בין המחזה לסרט, הופך את התחושה שהעלילה הקצרה יחסית של המחצית הראשונה של המחזה נמתחת יתר על המידה, כאשר השירים הבינוניים הופכים לארוכים יותר. איתם נמתחות הכוריאוגרפיות השונות וצריך להיות ממש מעריצים שרופים של המחזמר המקורי כדי להנות ממוצר הצריכה המאוד הוליוודי, הנוצץ והריק הזה. זאת על אף שהוא גם מספק הפתעה לא מפתיעה בתפקיד שתי הכוכבות של המחזמר המקורי מברודווי (אידינה מנזל וקריסטין צ'נוות') שקופצות לקטע שירה - גם הוא ארוך ומרגיש מיותר.לסרט יש שני יתרונות ברורים שאיכשהו מחזיקים את המוצר הקלוקל הזה בחיים, והן הכוכבות שלו: סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה, והן זורחות. גרנדה כגלינדה היא ההפתעה האמיתית של הסרט, היא מעניקה בסרט הזה הופעה קומית קולחת, המזכירה את "הפלסטיקס" מהלהיט הקולנועי "ילדות רעות". אם כולם כבר ידעו שהיא זמרת מדהימה, כאן יש לה אפשרות נוספת להוכיח עד כמה המנעד הקולי שלה יוצא דופן. מגרונה נשמעים צלילים שלא היו מביישים זמרת אופרה. לעומתה, לסינתיה אריבו יש משימה הרבה יותר קשה להתמודד איתה. אלפבה היא זו שעוברת שלל מצבים רגשיים - בהתחלה היא כנועה ואוגרת בתוכה כעס עצום, היא מתמודדת עם דחייה על רקע עורה הירוק, היא נושאת על כתפיה וליבה אבנים של עצב, אבל גם מוצאת אהבה ואפילו תקווה. כל אלו מתנפצים והופכים לאכזבה גדולה ההופכת לזעם. הסרט והמחזמר לא מאפשרים לאריבו באמת לשחק. אין במשחק שלה ניואנסים. הכל אצלה גדול ומתפרץ, כמו הכוחות שבהם היא לא שולטת כמעט לאורך כל הסרט. הרגשות מתערבבים בתוך מערבולת יצרית שהופכת אותה מדמות מופנמת ומודחקת למכשפה המרשעת מהמערב שכולם עתידים לפחד ממנה. היא כמובן מבצעת בעוצמה מרשימה את ההמנון האלמותי "Defying Gravity" - אחד השירים הגדולים ביותר שיצאו אי פעם מברודווי. השיר הזה הוא גם אחת הסיבות שההפקה הבימתית הפכה לאחד ממחזות הזמר התיאטרליים המצליחים ביותר בהיסטוריה. השילוב של שתי הדיוות, גרנדה ואריבו, עובד היטב יחד ויש ביניהן כימיה. עוד שחקן מוצלח שעושה תפקיד ראוי אך קטן מדי למידותיו הוא ג'ונתן ביילי כנסיך המסתיר אכפתיות מאחורי שחצנות והוא כמובן מושא אהבתם של השתיים. דווקא השחקנים הוותיקים ג'ף גולדבלום ומישל יאו הם טעות איומה בליהוק. נכון שהם כריזמטיים ונחמד לראות אותם, אבל הם פשוט לא מתאימים וגם לא באמת זמרים טובים.החצי הקולנועי הראשון של "מרשעת" מזכיר בחלק המרכזי שלו סרטי תיכונים של שנות ה-90, רק עם קסמים. כמו איזו סדרת ספרים וסרטים בשם "הארי פוטר", אבל בלי הקסם של רולינג. למרות התחושה שבחלק ניכר מהסרט הקהל נמצא בסרט נעורים טיפוסי על בלונדינית פופולרית ורעה וצעירה טובה אך כעורה (ירוקה במקרה דנן), נראה שהסרט עצמו מנסה להעביר מסרים קצת יותר רציניים, שגם היו נוכחים ברומן של גרגורי מגוויר משנת 1995 שעליו מבוססים המחזמר והסרט. "מרשעת" מנסה לעסוק בשאלות הרבה יותר גדולות כמו: כיצד נוצרת רשעות? איך מדינה שוקעת לתוך משטר פשיסטי? איך מנצלים פחד מהשונה כדי לשלוט בהמונים? או כמו שנכתב בספר ונאמר גם במחזה וגם בסרט "הדרך הטובה ביותר לאחד בין אנשים היא לתת להם אויב טוב אמיתי לפחד ממנו". האלגוריה של הספר מהדהדת גם בתוך הסרט, ואחרי בחירתו של טראמפ לנשיאות היא בטח תהדהד ביתר עוצמה.ספק גדול אם "מרשעת" על שני חלקיו עתיד להפוך לקלאסיקה כמו היצירה המקורית שביים ויקטור פלמינג משנת 1939, "הקוסם מארץ עוץ", בכיכובה של ג'ודי גרלנד הצעירה. גם בסרט ההוא היה מתח בין מתיקות לאפלה, בין סוריאליזם לריאליזם. הסרט "בחזרה לארץ עוץ" משנת 1985 כבר לקח את זה צעד אחד קדימה והיה מטריד, מפחיד ולא ממש מתאים לזאטוטים. היום יש לו מעמד פולחני אצל מביני עניין. לעומת זאת "מרשעת" הסרט יהפוך ללהיט "סינג א לונג", אבל הסאבטקסט המורכב (הרבה יותר הבימוי חסר המשמעות שלו) אינו מעניק לו עומק. צ'ו ביים את הסרט כמו גלויית נוף אימפרסיוניסטית שקונים בחנויות של תיירים. חוץ מלהתבונן בהן וליהנות מהטכניקה של הצייר אין לה שום משמעות. היא נטולת רגש ואנושיות. יש תחושה של התבוננות בסמלים ולא בדמויות והתוצאה - ככל שהיא מרהיבה, גדולה וארוכה - כך היא גם ריקה ומתישה.

שלגיה Snow White 2025

BETTER MAN: סיפורו של רובי וויליאמס Better Man 2025

מרשעת Wicked 2024

אמיליה פרז Emilia Perez 2024

תיאודור Theodor 2024

וונקה Wonka 2023

בת הים הקטנה The Little Mermaid 2023

סיפור הפרברים West side Story 2021

אנט Annette 2021

שכונה על הגובה In the Heights 2021