Seret מהעבר: עשור לאשמת הכוכבים

אחד הז'אנרים המוכרים, העמוסים והרווחיים ביותר בתעשיית הקולנוע של זמננו הוא ז׳אנר רומנטיקת נוער. סרטים רבים נמנים בקטגוריה הזו, וחלקם הפכו לפופולריים ביותר - סדרות סרטי ״דוכן הנשיקות״ ו״דמדומים״ קופצים לראש מיד, ״10 דברים שאני הכי שונאת אצלך״ הוא קלאסיקה, ורבים אחרים סוחפים גדוד של צופים צעירים ונלהבים אל אולמות הקולנוע ומסכי הטלוויזיה. הנוסחה די פשוטה: נער ונערה מתאהבים, אך יש קונפליקט מסוים שמקשה עליהם לממש את אהבתם - אחד מהם הוא חנון בעוד השני מקובל, הרומן החל בשל התערבות נבזית, אחד מהם הוא ערפד בן אלמוות ועוד סיבות שהולכות והופכות ליותר ויותר ביזאריות. אבל בסרט ״אשמת הכוכבים״, הקונפליקט מעט שונה - הדמויות גוססות.

עשור בדיוק עבר מאז יצא לאקרנים הסרט, שמבוסס על ספר בעל אותו שם. הסרט עוקב אחר הייזל גרייס לנקסטר (שיילין וודלי), נערה בת 16, שנמצאת במצב נדיר לגילה - היא חולה בסרטן בלוטת התריס, שהתפשט לריאות שלה, מה שהוביל לכך שהיא מבלה את רוב זמנה בטיפולים רפואיים, קבוצת תמיכה לחולי סרטן וסגורה בביתה. יום אחד בקבוצת תמיכה, היא פוגשת בנער פרוע ונועז, בשם אוגוסטוס ׳גאס׳ ווטרס (אנסל אלגורט), נער בן 17, הסוחף אותה אל רומן אמיץ ומרגש.

בתחילה, הוריה המגוננים של הייזל, פרנקי (לורה דרן) ומייקל (סם טראמל) חוששים ממערכת היחסים הנרקמת, אך אוגוסטוס האסרטיבי מרוויח את אמונם, והשניים מתקרבים אף יותר אחד לשנייה. אוגוסטוס, שאיבד את רגלו בשל סרטן העצמות (ממנו החלים), עונה להייזל על השאלה הנצחית - ״מה עדיף - לאהוב ולאבד או לא לאהוב בכלל?״. הייזל חוזרת ואומרת לו כי היא לא תחיה לנצח, ושזה רק עניין של זמן עד שהסרטן יכריע אותה, אך אוגוסטוס המאוהב נחוש בדעתו להמשיך ברומן הבלתי אפשרי, ומעניק להייזל את רוב זמנו ותשומת לבו.

הוא קורא את הספר האהוב על הייזל ״מכאוב מלכותי״, ספר שהיא קוראת שוב ושוב באובססיביות. היא שלחה אימייל לסופר, פיטר ואן הוטן (וויליאם דפו), בנוגע לאירועים שקרו לאחר סוף הספר. מה שהיא לא הבינה, ומתברר לנו בהמשך הסיפור, זה שהאובססיביות שלה בנוגע לאירועים לאחר הסוף, נובעת מהפחד שלה ממה שיקרה לאחר מותה. האם ההורים שלה יתאוששו? האם הם ימשיכו לחיות ולרדוף אחר חלומותיהם, או שהם ינבלו לאחר מותה? הפחד שלה מקבל מקום אצל גאס, שמחליט לפנות גם הוא אל ואן הוטן, ומנצל את המשאלה שלו, שמעניקה קרן המשאלות לילדים חולי סרטן, כדי להטיס אותם למפגש איתו בהולנד.

המפגש מאכזב במיוחד את השניים, שמתפכחים לגלות שוואן הוטן אולי כותב מבריק, אבל אדם מיזנתרופ וחסר נימוס. אבל הם לא מבזבזים את הטיסה לאמסטרדם - הם מבקרים בבית אנה פרנק, אוכלים במסעדת יוקרה ועושים אהבה בפעם הראשונה בחייהם. השניים עוברים מסע עוצמתי, בו הם חווים את אהבתם הראשונה, ולפחות גם במקרה של גאס, האחרונה. לקראת הסיום, אנו חוזים בצחוק הגורל. גאס, שלאורך כל הסרט חיבק והכיל את הייזל ואת אתגריה, הוא זה שנאלץ לקבל ראשון את הבשורה המרה. בסיום הטיול באמסטרדם, הוא מגלה להייזל כי הסרטן שלו חזר, והפעם אין דרך להציל אותו. הפעם, הייזל לוקחת על עצמה להיות אמיצה, והיא מלווה את גאס ועוזרת לו בשעתו הקשה. כעת היא מכילה את הפחד הכי גדול שלו - למות ולהישכח מבלי להשאיר חותם בעולם. היא אומרת לו שאין סיכוי שזה יקרה, מפני שהוא הותיר על חייה חותם, ושהיא לא תשכח אותו. לפעמים עדיף מעריץ נאמן אחד, מאשר אלף שישכחו אותך בן רגע. הייזל וגאס לימדו אחד את השני שיעורים חשובים לחיים, ואולי את השיעור הכי חשוב - איך לאהוב.

הספר עליו מבוסס הסרט, שיצא בשנת 2012, זכה להצלחה עצומה, שכעבור שנה בלבד כבר החלו לעבוד על העיבוד הקולנועי שלו. הסופר ג׳ון גרין, שכתב גם את הספרים ״מחפשים את אלסקה״ ו״ערים של נייר״ (שזכה גם הוא לעיבוד קולנועי), טען כי השם לקוח מתוך מחזהו המפורסם של ויליאם שייקספיר, ״יוליוס קיסר״. "האשמה, ברוטוס יקר, אינה בכוכבים אלא בנו אנו", אומר קסיוס לברוטוס. אבל איך המשפט הזה מתיישב עם אירועי הסרט? האם האשמה בכך שהם חלו בסרטן.

היא בדמויות? בצפייה ראשונה, ניתן לחשוב שיד הגורל היא שמכריעה את חייהם. אבל, את שייקספיר לא צריך להבין תמיד פשוטו כמשמעו. וגם לא את הסרט או הספר. הייזל וגאס לא בחרו אם לחלות או לא, אבל הם בחרו איך להגיב לכך. הייזל בתחילת הסרט כילתה את רוב זמנה סגורה בבית ובבית החולים. אפילו כאשר הלכה לקבוצת התמיכה, היא לא באמת נפתחה, אלא הייתה שרויה תחת מעטה ציניות מגונן. אבל בסופו של דבר, אם היא הייתה ממשיכה לחיות את חייה כך, זו הייתה האשמה שלה. שהיא בחרה להגן על עצמה ולא להתקרב לאף אחד, שהיא נתנה למחלה לנהל את חייה. שהיא חיה את החיים בפחד. אבל, לאחר המפגש עם גאס, היא בחרה להיפתח בפני מישהו אחר ולשתף אותו בפחדים שלה. היא בחרה לחיות את החיים במלואם, גם אם זמנה על הארץ קצוב. היא בחרה לאהוב, למרות שהיא יודעת שהסוף לא יהיה טוב.

הבמאי, ג׳וש בון (״כותבים, סיפור אהבה״), ליהק לתפקידים הראשיים את שיילין וודלי ואנסל אלגורט, שני שחקנים צעירים ובלתי מנוסים (יחסית). ההימור התברר כהצלחה, ואולי דווקא לחוסר הניסיון היה חלק בכך. הסרט מאופיין באנטי ציניות קיצונית. האופטימיות זורחת ממנו, למרות שהוא מציג את החלקים המכוערים והקשים של המחלה. הוא לא עושה רומנטיזציה למחלה ולגסיסה, כפי שסרטים אחרים לפעמים עושים, אבל הוא לא נופל למלכודות של מלנכוליה ועצבות קיומית. אלגורט ווודלי סוחפים אותו למקומות האלה עם משחק מעולה.

כולנו מכירים את שחקני המשנה בסרט - לורה דרן (״קטיפה כחולה״), וילם דפו (״ספיידרמן״) וסם טראמל (״דם אמיתי״), אבל וודלי ואלגורט היו הרבה פחות מוכרים באותה תקופה - וודלי שיחקה בשלושה סרטים בלבד לפני כן, ואלגורט בשניים. הבחירה הבטוחה עבור בון הייתה לתת לשחקני המשנה המוכרים והמנוסים להוביל את העלילה, ולשים את הדגש על הקושי והמאבק שלהם. הוא יכול היה להישען עליהם. אבל במקום, הוא בחר בבחירה הקשה אבל הנכונה, ונתן לשני הצעירים, בתחילת שנות העשרים שלהם, להוביל את הסרט.

אחרי ההצלחה המסחררת של הסרט והתשבוחות שקיבלו על המשחק שלהם, הקריירה שלהם המריאה - אלגורט שיתף פעולה באותה שנה שוב עם וודלי, בסרט ״מפוצלים״ ושנה אחר כך בסרט ״מורדים״, ואז המשיך לשחק בסרטים ״בייבי דרייבר״ ו״סיפור הפרברים״. וודלי המשיכה לשחק במספר סרטים אחר כך, ביניהם "מכתב אחרון ופרידה״, ״דאבל דייט״ ו״פרארי״. דווקא הבמאי ג'וש בון הוא זה שנעלם כמעט מהתעשייה - לאחר שביים את הסרט, ביים שתי הפקות נוספות בלבד- סרט גיבורי העל ״המוטנטים החדשים״ שכשל, והסדרה הפוסט-אפוקליפטית ״העמדה״, בכיכובם של אלכסנדר סקארסגארד ואמבר הרד, שנכשלה גם ובוטלה אחרי עונה אחת בלבד. בון ממשיך בעיקר בתור מפיק של סרטים וסדרות שונות.

מה שהופך את הסרט לרומנטי במיוחד היא העובדה שאנו רואים שהאהבה ביניהם חזקה ואמיתית לא רק אחרי ריבים או כל קונפליקט אחר, אלא בכך הם עומדים אחד לצד השני כאשר הם מתקרבים אל המוות הבלתי נמנע. אז בקשר לאותה שאלה שהזכרנו בהתחלה - האם עדיף לאהוב ולאבד או לא לאהוב בכלל? הייזל עונה בסוף, כאשר היא מקריאה לגאס את ההספד שכתבה עבורו: ״נתת לי אינסוף בימים ספורים, ולנצח אהיה אסירה תודה על כך״.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן