Seret מהעבר: 40 שנה לגרמלינס

זה נכון, "גרמלינס" נחשב על פי רוב לקלאסיקת חג המולד. אבל אף אחד לא שם לב שהסרט הזה עלה לארקנים בכלל באביב בואכה הקיץ. בכל אופן, הסרט, שנועד עבור כל המשפחה אבל צילק רבים מילדי האייטיז, חוגג היום 40 שנה לצאתו. מה כל כך מיוחד ואייקוני בו ולמה גיזמו נחשב בפני רבים כאחד היצורים החמודים ביותר שעולם הקולנוע הגיש לנו? הגרמלינס מצטרף לשורה ארוכה מאוד של סרטים שיצאו למסכים בשנת 1984 – אחת השנים הכי טובות שהיה לקולנוע המסחרי להציע. באותה השנה כבשו את ליבנו סרטים כמו: "מכסחי השדים", "סיוט ברחוב אלם", "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "שליחות קטלנית" ו"הסיפור שאינו נגמר".

העלילה של "גרמלינס", שהוא בייסיקלי קומדיית אימה (הרבה יותר קומדיה מאימה), מתמקדת במערכת היחסים של בילי פלצר וגיזמו. בילי הוא סוג של קלוץ ועובד כפקיד בנק בעיירה מנומנמת. העיירה הזו מתעוררת כשאבא של בילי, מעין ממציא פטנטים לא יוצלח, מפנק את בנו במתנת חג מולד לא מהעולם הזה. ליטרלי. כשבילי פותח את קופסת המתנה, הוא מגלה את גיזמו, יצור פרוותי בצבעי חום ולבן מסוג מוגוואי, בעל אוזניים ארוכות, שממלמל ומצייץ. גיזמו ובילי הופכים לחברים טובים ברגע, אבל למוגוואי יש הוראות טיפול מיוחדות במינן. אסור לחשוף אותו לאור בוהק, אסור להרטיב אותו ואסור בשום פנים ואופן להאכיל אותו אחרי חצות.

כמובן שכל החוקים נשברים – גיזמו נרטב בטעות וממנו יוצאים כדורים פרוותיים, המתפתחים לגרמלינס, יצורים מעוררי אימה, שמשחיתים כל דבר שעומד בדרכם. אחרי שהם משתלטים על העיירה המושלגת, המזימה הגדולה של סטרייפ מנהיג הגרמלינס היא להביא את כולם לבריכה של העיירה, להתרבות ולהמשיך לזרוע הרס. כמו בכל סרט אייטיז שמכיל יצורים פנטסטיים, גם העלילה של "גרמלינס" לא מתוחכמת מדי אבל הסרט הזה הציע משהו אחר – שילוב של קומדיה, פנטזיה ואימה ויצורים כל כך אייקונים, שנוכחותם בתרבות הפופ גדולה יותר מתמיד.

ההצלחה של הסרט זקופה לנוכחותם ופועלם של שלושה אנשים. על כס הבמאי התיישב ג'ו דנטה, שעד אז, וגם אחרי למען האמת (למעט סרט ההמשך), ביים פיצ'רים זניחים וסדרות טלוויזיה. את הסרט הפיק המאסטר סטיבן ספילברג ואת התסריט כתב כריס קולומבוס, האחראי בין היתר על התסריט של "הגוניס" ובימוי שני סרטי "שכחו אותי בבית" (עדיף להתעלם משאר ההמשכים).

ה"גרמלינס", חוץ משהציג לנו דמויות לפנתיאון, סייע בין היתר לשנות את דירוגי הצפייה של הסרטים בהוליווד. לפני צאתו, הוא שווק בצורה אגרסיבית בעזרת צעצועי גיזמו פרוותיים ושאר פריטים שיווקיים. לכן הורים רבים חשבו שמדובר בסרט שמיועד לקהל הצעיר. אבל בזמן הצפייה הם נדהמו לגלות שלא כך הדבר. עבורם הסרט היה אלים יחסית, וביחד עם "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" (גם הוא של ספילברג), "גרמלינס" עזר להוסיף דירוג נוסף: ה- .PG-13וכך כנראה ניצלו ילדים רבים מצילוק נפשם מצפייה בגרמלין שמוצא את מותו בבלנדר. מה שהצנזורים לא ידעו זה שקולומבוס כתב תסריט הרבה יותר אפל ואלים ממה שנראה בסרט. אחת הסצנות הייתה אמורה לכלול את אכילת כלבו של בילי בידי הגרמלינים ועוד מראות גרפיים שעדיף לחסוך מתיאורם.

ההשראה ליצירת הגרמלינים הגיעה למוחו של קולומבוס ממשפחת עכברים גדולה ששרצה בדירתו במנהטן בזמן שהיה סטודנט. הוא סיפר כי ביום, הסאונד של טפטופי הרגליים היה נחמד, אבל בלילה זה כבר היה סיפור אחר ומלחיץ יותר. בשלב מסוים, אחד המועמדים לבימוי הסרט היה טים ברטון. באותם ימים נהנה ברטון מהצלחת סרטו הקצר "פרנקנוויני" (שהפך לסרט באורך מלא שנים מאוחר יותר), אבל מפני שלא ביים סרט באורך מלא המפיקים נרתעו ופנו לג'ו דנטה המנוסה יותר.

כשמזכירים את "גרמלינס" בשיחות על קולנוע, אי אפשר להתעלם מההשפעה הרחבה שיש לו על התרבות הפופולרית. את אחת ההשפעות הגדולות ביותר אפשר למצוא בסדרה "המנדלוריאן". אי אפשר להתעלם מהדמיון הרב של גרוגו, או בייבי יודה, לגיזמו. האוזניים, המלמולים התינוקיים והחמידות הבלתי נגמרת, מישהו שם עשה שיעורי בית. עד היום אפשר למצוא בובות של גיזמו ושאר הגרמלינים בחנויות הצעצועים בעולם. מרחיקי הלכת רוכשים בובות בגודל מלא ולאחרונה אף הושק משחק מונופול בנושא של הסרט האהוב.

"גרמלינס" הופק בתקציב של 11 מיליון דולר והכניס בקופות סכום עצום של 212 מיליון דולר. האהבה של הקהל כלפי גיזמו והיצורים הדוחים הובילה לזכיית הסרט בשישה פרסי סאטורן, ביניהם הפרס לסרט האימה הטוב ביותר, הבמאי והאפקטים הטובים ביותר. שש שנים לאחר ההצלחה הגדולה, אולפני האחים וורנר הפיקו סרט המשך. "גרמלינס 2: החבורה החדשה", שהביא את הגרמלינים, גיזמו ובילי אל ניו יורק, היה להצלחה כבירה ונחשב בעיני רבים כאחד מסרטי ההמשך היותר מוצלחים שנעשו בהוליווד.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן