Seret מהעבר: 50 שנה לצ'יינהטאון

"Forget it Jake, it’s Chinatown" – שורת הסיום האלמותית הזו נותרה חקוקה בספר דברי הימים ההוליוודי, הפכה מושא לפרודיות ועובדת עדיין, 50 שנה אחרי. אך מה קרה לסרט שמאחוריה ועד כמה אנחנו באמת מכירים אותו? אין ספק שמדובר ביצירה שעמדה בצילו של במאי עם היסטוריה מפוקפקת - רומן פולנסקי - ואייקון קולנוע – ג'ק ניקולסון, שלהיטיו האחרים מאותו העשור מאפילים על זה ("קן הקוקייה", לדוגמה) – אבל ל"צ'יינהטאון" מגיע יותר.

במרחק 50 שנה מצאת הסרט, הוא אחד משיאי היצירה הקולנועית של שנות ה-70 לא רק בגלל מעמד הקאלט שלו בהיסטוריה ההוליוודית או השמות הגדולים שהיו מעורבים ביצירתו – אלא בעיקר בשל תסריט איתן, מדויק וקודר של אדם יחסית אלמוני לציבור הרחב, רוברט טאון, שחושף את הריקבון מאחורי החלום האמריקאי, זה שקיים עד עצם היום הזה.

ספק ניאו-נואר, ספק פילם-נואר קלאסי, "צ'יינהטאון" לוקח השראה מסיפורי הבלשים של דשיאל האמט וריימונד צ'נדלר ומציב במרכזו – על רקע לוס אנג'לס של שנות ה-30 - בלש פרטי ציניקן, ג'ייק גיטיס (ניקולוסון), שנתקל בפרשייה שנדמית קטנה: אישה המציגה עצמה כגברת מולריי (דיאן לאד) מבקשת מגיטיס לעקוב אחריה בעלה הבוגדני הוליס. במהרה מבין גיטיס שזו אינה גברת מולריי והסיפור פה אינו מקרה של בעיות משפחתיות – אלא גניבת מאגרי מים ושטחי נדל"ן על רקע בצורת קשה באיזור, שמכניסה את גיטיס וגברת מולריי האמיתית (פיי דאנוואיי, שנשבעה לא לעבוד לעולם שוב עם פולנסקי לאחר שהתעמת איתה פעם אחר פעם עד שזרקה כוס שתן לכיוונו) למערבולת של תככים, כוח, הון ושלטון.

בשביל להבין את הכוח של "צ'יינהטאון", שהפך ללהיט בקרב המבקרים כבר בצאתו וגרף 11 מועמדויות בטקס האוסקר באותה השנה (וזכה באחד, עבור תסריטו של טאון), ראוי להבין ראשית את האווירה הכללית ששררה בעשור לא פשוט עבור אמריקה. ההתאוששות מאחד העשורים המדממים ביותר בתולדות המעצמה, כישלון "תרבות הנגד" והחלום ההיפי, מלחמת וייטנאם שהמשיכה לגבות חיים רבים מדי יום והשחיתות השלטונית, שהפכה גלויה יותר ויותר עד להתפוצצות פרשת "ווטרגייט" ב-1974, הותירו את הציבור האמריקאי חשדני, מדוכא ומיואש מתמיד.

על הרקע הזה וקריסת הוליווד הישנה והחולמנית, "הוליווד החדשה" יצרה סיפורים שהציבו במרכזם לרוב גברים במשבר זהות, אפוסים אודות פשע מאורגן, טייקים ציניים על ז'אנרים קלאסיים ומותחנים פרנואידיים, שלהם צד פוליטי מובהק. כך הגיעו למסכים בזה אחר זה מותחנים כדוגמת "נערת הטלפון והבלש" (1971), "ממבטו של פרנואיד" (1974) ו"כל אנשי הנשיא" (1976) של אלן ג'יי פאקולה (מה שנקרא לימים "טרילוגיית הפרנויה"), "השיחה" (1974) של פרנסיס פורד קופולה (שאת כתבתי עליו תוכלו למצוא גם כאן באתר), "שלושת ימי הקונדור" (1975) של סידני פולאק ועוד רבים אחרים – כולם, באופן זה או אחר, עסקו באינדיבידואלים שנתקלים בפרשיות פוליטיות מושחתות שגדולות ממידותיהן, רק כדי לגלות שאת המציאות האמריקאית אי אפשר לשנות.

ז'אנר הפילם-נואר עצמו, שייצג בשנות ה-40 וה-50 את הבלש השבור בעולם הכאוטי של מלחמת העולם השנייה ואחריה, זכה לתחייה באותם הימים (בסרטים כדוגמת "שלום לנצח" של רוברט אלטמן), אולי בגלל שייצג מציאות קצת פחות ורודה מהסרטים ההוליוודים הקלאסיים, ונתן דרור לחששות הגוברות באמריקה. טאון, שחתום (או סייע לכתוב) על תסריטים אייקונים רבים של התקופה, כדוגמת "שמפו" (1975) ו"ממבטו של פרנואיד", שילב את העניין הגובר בפילם-נואר והפרנויה הגדולה משחיתות בכל תחומי החיים האמריקאים, ליצירה שנמנעת מסיווג יחיד: סרט תקופתי, אך כזה שעוסק יותר בפחדי ההווה; סרט פילם נואר, אך זה שבו הן הבלש והן הפאם-פאטאל הם קורבנות של כוח גדול יותר מהם; סרט שמציג תקווה לשינוי, אך רומס אותה בפראיות בסופו.

הבימוי הקודר-הקלאסי של פולנסקי (שגם צץ להופעת אורח כפושע קטן שחותך את אפו של גיטיס), שתמיד התמחה בייצוג עולם שבו לא הכל כשורה, הפך קודר עוד יותר אחרי הטראומה שסימנה עבורו לוס אנג'לס השמשית – שבה נרצחה מספר שנים לפני אשתו השחקנית ההרה שרון טייט על ידי הכת הרצחנית של צ'ארלס מנסון; כך, גם התאורה הזורחת של הסרט נדמית תמיד אפלה לאורך הסרט, וגיטיס לא פעם מופיע בזוויות המדגישות את אי יכולתו לתפקד אל מול הפרשייה שבה הסתבך.

תוסיפו לכך את הליהוק החכם של ניקולסון - שנע לא פעם על הקו בין תמהוני עם כוונות טובות לבין משוגע רצחני – ושל הבמאי ג'ון יוסטון (מי שבפועל המציא את ז'אנר הפילם-נואר עם סרטו "הנץ ממלטה" בראשית שנות ה-40) בתפקיד הנבל הכוחני נואה קרוס, ו"צ'יינהטאון" מצטיירת אט אט כיצירה שמבינה את כל מה שהגיע לפניה – היסטוריה אמריקאית ורקע קולנועי – כדי לייצר אמיתות גדולות יותר על המעצמה הגדולה בעולם.

בראיון למגזין "וראייטי" השבוע, התוודה טאון, כעת בעשור התשיעי לחייו, כי התנגד נחרצות לסיום הסרט, שבו גיטיס חוזר לצ'יינהטאון וחוזה אחת ולתמיד בכישלון שלטון החוק, כי חשב ש"'צ'יינהטאון' צריכה להיות מקום רעיוני, כזה שלא יוכל אי פעם להתקיים" – אך הבין עם השנים כי זהו הסיום הנכון ביותר. בעודו כותב כעת סדרת פריקוול לסרט המקורי עם הבמאי דיויד פינצ'ר (טאון כבר כתב סרט המשך ב-1990 – "The Two Jakes" – אותו ניקולסון ביים וגם כיכב, אך נחל כישלון חרוץ)- מה שנדמה ראשית כבלתי נחוץ – מוביל אותנו להבין עד כמה מילותיו של טאון על המאבק של האדם הפשוט בשלטון לא אכפתי ואכזרי ב-1974 מהדהדות את המציאות שלנו כיום ב-2024; בין אם בארה"ב, בישראל ומציאותה הכאובה או בכל מקום אחר בעולם. זהו כוחה של יצירת אמנות מדויקת.

לכתבות נוספות במדור Seret מהעבר >> לחצו כאן