אני ממש לא מצליח להבין איך הניצולים הצליחו לתפקד אחרי המלחמה

הבמאית הגרמנייה יוליה פון היינץ עוסקת לא מעט בסרטיה בפוליטיקה ובסכנה הנובעת מתנועות קיצוניות. היינץ ביימה בישראל את סרטה "המסע של האנה" בשנת 2013 שעסק במתנדבת גרמנייה בישראל שמתעמתת עם עברה. ב-2020 חידדה הבמאית את מסריה האנטי-פשיסטיים כשביימה את "ומחר העולם כולו" שעסק בעליית הימין הקיצוני בגרמניה. השנה היא הציגה בהקרנת בכורה בפסטיבל ברלין את סרטה החדש "טיול שורשים" בכיכובם של לינה דנהאם ("בנות") והקומיקאי היהודי סטיבן פריי, שכעת עולה לאקרנים בבתי הקולנוע ארץ.

הסרט, המבוסס על הספר האוטוביוגרפי של האוסטרלית לילי ברט "אוצר", מתרחש בשנת 1991. רותי, עיתונאית מוזיקה אמריקאית-יהודייה, יוצאת עם אביה אדק, ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, למסע לפולין. האב רוצה להראות לבתו את ההיסטוריה המשפחתית והבת מקווה לקצת זמן איכות עם אביה.

דנהאם בת ה-38 משכנעת מאד בתפקיד רותי המתוסכלת, בחורה מבית טוב שרוצה ולא רוצה לדעת על המסורת ועל הסבל שעברו אביה ומשפחתה בשואה בפולין. סטיבן פריי הנהדר הוא לב ליבו של הסרט ומרגש במיוחד בביקור במחנה ההשמדה ובעיר לודז'. בקטעים האלו נזכרתי בטיול השורשים שקיימתי עם אבי ב-2015 כשהוא הראה לי את בית ילדותו בעיר קטנה ליד לודז' ואת מפעל הטקסטיל שהיה בבעלות משפחתנו ונלקח על ידי הנאצים ב-1939. נפגשתי עם הבמאית בת ה-48 ועם סטיבן פריי בפסטיבל ברלין. מכיוון שלצפות בסרט היה כמו להביט במראה בסיפור המשפחתי שלי, זה היה אחד הראיונות היותר מרגשים שערכתי.

איך הגיעו סטיבן פריי ולינה דנהאם לסרט?

יוליה: "לינה הגיעה ראשונה. חלמתי הרבה זמן שהיא תככב בסרט שלי. כשהייתי בפסטיבל ונציה ביקשתי מכתב של 'וראייטי' שראיין אותי שיציין כי יש לי תסריט מוכן שמחכה לה והוא שם את זה בכותרת. למזלי לינה קראה את הכתבה וענתה תוך שבוע. היא מאוד אהבה את התסריט. לקח לנו זמן למצוא את סטיבן שיגלם את דמות האב. גם הוא אהב את התסריט והסכים מיידית אחרי שפנינו אליו לשחק את התפקיד המאתגר הזה".

מה בתסריט גרם לך לקבל את התפקיד?

סטיבן: "אהבתי את הכנות שבסיפור וגם את הדואליות שבו - מעבר לסיפור על ניצול שואה שחוזר הביתה זה גם סיפור על יחסי אב ובתו. ניסיתי לדמיין את החיים של אדם המוצא עצמו במחנה מוות ויעשה הכל כדי לשרוד ואז יוצא לחופשי, מגיע לאמריקה ומגדל בת לתפארת. ואז הבת שואלת אותך 'איך זה היה שם באושוויץ?' ואתה מחליט לנסוע איתה לשם כדי להסביר לה מה באמת קרה. אז בנוסף לדרמה הבנאלית של יחסי אב ובת, יש בתסריט גם צד הומני וזה בסופו של דבר הכי משך אותי לקבל את התפקיד".

אי אפשר שלא לחשוב על הסרט זוכה האוסקר הבינלאומי "אזור העניין" כשצופים בסרט שלך, במיוחד שחלק מהסצנות בסרטך צולמו במחנה ההשמדה באושוויץ. יוליה: "חלק מצוותי הצילום באותו סרט מדהים היו גם צוותי הצילום שלי. השואה היא נושא שאי אפשר להפסיק ולדון בו, גם אם אנשים בגרמניה אומרים לי 'אנחנו כבר עייפים מלדוש בנושא הזה'. גלייזר מראה לנו בצורה מבריקה כמה חשוב לדון שוב ושוב בכך וכל פעם יוצרי קולנוע מוצאים זווית אחרת לספר את הסיפורים האלו".

סטיבן, חלק מבני משפחתך נספו באושוויץ. איך הייתה החוויה לצלם שם?

"קיבלתי שוק מוחלט. ציפיתי שהמקום יהיה קר ואפלולי, כמו הסצנה שהרכבות מגיעות למחנה ב'רשימת שינדלר' והכלבים של הנאצים נובחים על היהודים שיורדים מהרכבת. אבל כשהגעתי לשם המקום נראה רגיל לגמרי וגם היה יום שמשי ויפה. ואז אתה מתחיל להבין שהמקום הארור הזה תוכנן על ידי רודולף הס ואנשיו להיות אתר ההשמדה הגדול והמשוכלל בהיסטוריה האנושית".

איך צילמת בתוך אושוויץ?

יוליה: "ממש לא פשוט. היו הרבה התכתבויות עם השלטונות הפולניים בנושא וגם הרבה פגישות. הם גם ביקשו שנשנה מעט שינויים בתסריט. אסרו עלינו לצלם כשקבוצות ביקרו במקום, אז בכל פעם שעברה במקום קבוצה הפסקנו לצלם. צילמנו חלק מהסצנות במגרש כדורגל שנמצא כ-500 מטרים מהמחנה ושם יצרנו עם מסך ירוק את מה שנדמה כמחנה".

האם היה לך קושי כבמאית גרמנייה לגעת בנושא השואה?

יוליה: "היו לי הסתייגויות כגרמנייה לביים סרט על משפחה פולנית. לא הייתי בטוחה שאני באמת מסוגלת להבין את הסיפור עד תומו ובמיוחד להצביע כגרמנייה על הפולנים כאשמים וכשותפים לפשעים הנוראיים שבוצעו באותה תקופה. אז חקרתי הרבה את הנושא, נפגשתי עם משפחות של ניצולים מהמחנות וגם עם ניצולים".

רותי הגיבורה סובלת מבעיות אכילה, האם הדבר הופיע בספר?

"בוודאי. הסופרת סבלה מבעיות אכילה כל חייה והיא מרחיבה על כך בספרה. היא מסבירה שאמה אמרה שבמחנות מי שהיה אוכל מספיק נחשד בכך שגנב אוכל מאחרים או שעשה עסקאות עם הסוהרים כדי לקבל יותר אוכל. אז הסופרת בעקבות הסיפורים של אמה הרגישה ממש אשמה כשהיא אכלה ולכן תמיד אכלה לבד ובסתר. לינה מייצגת בעיניי אדם שמדבר בגלוי כמו הסופרת על ענייניה הנפשיים, ידעתי שכשהיא תקרא את הספר היא תוכל להזדהות עם הגיבורה".

דמותו החביבה והמעט קומית של פריי בן ה-66 בסרט היא אנטיתזה לדמות של בתו המיוסרת והמתוסכלת. פריי, יהודי והומו מוצהר, ידוע בהופעותיו בטלוויזיה ובקולנוע כבר כארבעה עשורים שנה זכור מהופעות בסדרות "הפתן השחור", "חינוך מיני" ו"עוצר נשימה", גילם בצורה מדהימה את דמותו של אוסקר ויילד בסרט "ויילד" וגם מגיש מעל ל-15 שנה את השעשועון המצליח Qi בבריטניה. הוא גם ידוע כמספר של גרסת האודיו לספרי הארי פוטר והפרויקט הבא שלו הוא לסיים את ספרו הרביעי על המיתולוגיה היוונית.

נראה שאתה ולינה דנהאם ממש הסתדרתם בגילום אב ובתו.

"מאוד נהנינו וגם הייתה לנו חוויה רגשית. מעניין שבכלל לא רבנו. נראה לי מוזר שלינה מבלה כל כך הרבה זמן בשיחות טלפון כי חשבתי שזה משהו שהדור שלה כבר לא עושה".

האם השתמשת ברקע וביהדות שלך לצורך התפקיד?

סטיבן: "כשמשה דיין ביקר באושוויץ הוא אמר לרב שהיה איתו: 'איך אתה יכול לחשוב שיש אלוהים אחרי שאתה נמצא במקום כזה?' והרב ענה לו: 'כי אחרת לא תהיה משמעות והיגיון בשום דבר'. ניסיתי להכניס לדמות של אדק את קול ההיגיון וגם את חוסר ההיגיון שבאמונה. חלק מהניצולים במשפחתי דיברו על הרגשת האשמה על זה שהם ניצלו. ניסיתי להתחבר לתחושת האשמה הזו בתפקיד שלי".

"אני ממש לא מצליח להבין איך הניצולים הצליחו לתפקד נורמלי אחרי המלחמה. אני מכיר צ'לנית ניצולת אושוויץ. כששוחחתי איתה על התפקיד היא אמרה לי: 'הכי חשוב שתהיה אמיתי ולא סנטימנטלי, אל תגזים ואל תמציא עובדות כי אויבי היהודים ומכחישי שואה מיד יגידו - זו הגזמה וזה לא מה שקרה', ולכן ניסיתי להיות כמה שיותר כן ואמיתי בגילום הדמות שלי, שגם התבססה על קרובי משפחה שלי שאני מכיר. בסרט אומרת הדמות של לנה על אושוויץ 'זה הרווארד של מחנות ההשמדה' ואלו מסוג הבדיחות שבמשפחה שלי היו אומרים כדי לשכך את הכאב שבזיכרון".

הסרט מתרחש בשנת 1991, האם יש לו מסר עכשווי?

יוליה: "היה לי חשוב למקם אותו באותה שנה כי אם הייתי בוחרת שהסיפור יתרחש בימינו זה היה סיפור של הדור השלישי. הרגשתי שצריך לספר את הסיפור של הדור השני שהרבה יותר קרוב לסבל של הדור הראשון. רציתי להישאר נאמנה למקור הספרותי".

סטיבן: "בסופו של דבר מה שחשוב זו המשפחה. זו לא ההיסטוריה שמאחדת את אדק ורות,י אלא העובדה שהם נחשפים אחד כלפי השני. זהו סרט הומני, לא סרט על נאציזם או על שואה או איך זה להיות יהודי, אלא על יחסי משפחה בכלל ועל יחסי אב ובתו בפרט".

האם לדעתך הטראומה של השואה תישאר איתנו לנצח?

יוליה: "כשביקרתי לראשונה במחנות ההשמדה, בכלל לא הצלחתי להכיל את כל המראות והתחושות. לדעתי גם הדורות הבאים ימשיכו להתמודד עם זכר השואה וינסו להבין את הרוע האנושי שגרם לה. אני חושבת שאנחנו רחוקים מאוד וקרובים מדי בשנים מלמצות את הדיון בנושא. כשצילמנו את הסרט לא תיארנו לעצמנו שבימים אלו ממש האנטישמיות תרים שוב את ראשה. אנטישמיות של הימין (שכוחו עלה עכשיו בגרמניה) וגם של השמאל. הסרט מראה לאן אנטישמיות יכולה להוביל והוא בעצם תגובה למה שקורה עכשיו, למרות שלא תכננתי את זה".