"לכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם כאב ואובדן"

שלח לחבר הוסף תגובה שתף

בגיל 27 זכה יואב בבלי לפריצה והוא מככב בשני סרטים חדשים - "המשלחת" בתפקיד הראשי כנער במסע לפולין ו"דניאל אויערבאך". ודווקא אז הוא החליט להפוך למדריך נוער בסיכון. בראיון לדניאל עמיר הוא מספר כיצד הגיע לתפקיד ב"המשלחת" דרך אודישן של אחותו, ההתקרבות לדת ועל השפעת הסרטים על הדרך שבה בחר

דווקא כשהגיע לשיא בעולם המשחק עם שני תפקידים בסרטים שיצאו בזה אחר זה בקולנוע, "המשלחת" ו"דניאל אויערבאך", החליט יואב בבלי לחתוך באחת מעולם מהמשחק, כשהבין שהוא כבר לא מרגיש את התשוקה למקצוע שהניעה אותו מלכתחילה. הוא החליט לעבור עם בת זוגו למושב מאור על יד פרדס חנה, לצאת לחיפוש רוחני, ולחזור לתחום החינוך שהקסים אותו במהלך שירותו במכינה קדם צבאית עם ילדים בסיכון.

כיום הוא משמש כמדריך בבית ספר מיוחד שהוקדם ע"י בוגרי השומר הצעיר ששם דגש על גישות חינוכיות שונות, למידה ללא מבחנים ואווירה קהילתית משפחתית, בתפקיד שפעם כונה "מדריך חבורות רחוב". הוא מלווה את הילדים, משוחח ומשחק איתם, מבקר אותם בביתם, ומבין כיצד להתאים את המערכת עבורם. בבלי נמצא כעת בתהליך של חיפוש רוחני, וגם בהתקרבות מסוימת אל הדת. הוא חוקר מחדש את חייו ואת "החיבור הפשוט ללב", לדבריו.

מגיל צעיר גילה בבלי, בן 27, משיכה לעולמות התיאטרון והמשחק, למד במסגרות שונות, והרגיש שזהו מקומו. לאחר סוף השירות החליט לעבור ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. הוא החל לשחק בהצגות שונות, ואז הגיע התפקיד הגדול בחייו. "הייתי בשנה ב' של הלימודי משחק שלי בסמינר הקיבוצים, ולא ניגשתי במהלך הלימודים לאודישנים חיצוניים – כי האווירה הייתה שגם אם אתקבל, לא יאשרו לי", מספר בבלי. "ואז בתחילת 2020, הגיעה לבית ספר הניסויי שאחותי לומדת בו בירושלים עוזרת של מלהקת הסרט במטרה לחפש שחקנים וניצבים ל'המשלחת'. אחותי ביקשה ממני לצלם אותה לאודישן ולהקריא את החלק שמולה. למרות שלא הייתי מיוצג אז בסוכנות, קראתי את התסריט וחשבתי שאני מתאים גם לתפקיד. שאלתי את אחותי אם גם אני יכול לשלוח אודישן והיא אמרה שכן. המלהקת של הסרט התלהבה, ומשם במהרה הזמינו אותי לעוד אודישן ודבר הוביל לדבר".



(יואב בבלי מימין מתוך הסרט "המשלחת")

״המשלחת״, שזכה בפרס התסריט והאנסמבל בפסטיבל הקולנוע בירושלים, עוקב אחר טקס החניכה שנעשה חלק בלתי נפרד מההתבגרות של רבים מאיתנו – המסע לפולין. במרכז העלילה ניצב עומר פרישמן (יואב בבלי) המכונה פריש, תלמיד חינני וביישן, שיוצא למסע לפולין עם עם סבו ניצול השואה יוסף (עזרא דגן ,"רשימת שינדלר", שהיה מועמד לפרס אופיר על תפקידו) ובני כיתתו בהם חברתו הטובה ניצן (נעמי הררי), חברם עידו (לייב לב לוין, ״שעת אפס״) והמורה עינת (אלמה דישי, ״איש חשוב מאוד״). סבן מראה ברגישות כיצד המראות והסיפורים הקשים משפיעים על נפשם הלא מעוצבת לחלוטין של בני הנוער ושוברים משהו בה. מצד שני הוא גם חוגג את החיים, האהבות הראשונות, התחושה של מסע אל הלא נודע והיכרות עם אנשים ותרבויות חדשות. אתה מרגיש שחוויית העבודה על סרט שעוסק בשאלה של חינוך השפיעה על העבודה שלך כעת?

"אני חושב שמה שיפה באיך שאסף בחר לכתוב את הסרט היא שהוא בוחר לעסוק בדרמות אנושיות, ובפרט אלו של בני נוער, לפני הכל. יש משהו מאוד אנושי בסרט הזה כשהוא מדבר על זה שלכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם כאב ואובדן; אנחנו רואים את זה במציאות של ימינו, כשיש בני נוער שחווים מציאות מאוד קשה, וזה באמת מזכיר לנו גם שלכל אחד יש את הדרך שלו להתמודד עם זה. הסרט מזכיר גם את הגיל הזה, ומה מעניין אותך בנוסף לכל הצרות שגדולות ממך בחיים - וזה משמעותי. אני חושב שרואים את זה בסרט בעיקר מהצד של פריש, שמחפש את הקשר הזוגי, וגם מהצד של ניצן ביחסה לזיכרון. יותר מזה - אני חושב שזה בכלל מעיד על הרצון שלנו להסתכל על הפרט בתוך מערכת; זו החשיבות ואת זה אני לוקח איתי".



מדובר על סרט שעוסק בחוויה מאוד מקומית, ועדיין הופץ לקהלים בינלאומיים והוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין בשנה שעברה. איך התגובות אליו מחו"ל, ביחוד בתקופה כזו? או איך התגובות אליו ככלל, ממה שיצא לך לחוות?

"קצת קשה לי עדיין לנתק את הסרט הזה מהחוויה האישית שלי, כי אני רואה שם לא מעט דברים שמלווים אותי ועיצבו אותי. מה שכן חשתי שיש כאן משהו שמדבר עם הלב, שבא להיות רגיש ולא פרובוקטיבי– וזו החוזקה הגדולה של הסרט, בתוך קונטקסט כזה מורכב".

לאחרונה ראינו את בבלי בסרט נוסף שעלה בקולנוע, "דניאל אויערבאך", של הבמאי דוד וולך שבו הוא גילם את דמותו בנעוריו של במאי הקולנוע דניאל, אברך לשעבר שנטש את ירושלים החרדית בעקבות ספקות לגבי טבע הדת והתיאולוגיה שלה. הסרט זכה בפרס העלילתי בפסטיבל ירושלים וזכה לשבחי המבקרים.

מה התחושות שלך לגבי הסרט?

"למרות שזו הייתה חוויה מאוד מצומצמת - נגיד ביחס ל-'המשלחת', היא הייתה עדיין מאוד משמעותית עבורי; היא טבועה בי עמוק. זה גם תפקיד שאני מאוד מודה שיצא לי לשחק אותו, שבאמת יצא לי להכיר כזה עולם מקרוב ובעיקר להכיר את החיים של דוד ולהיכנס לנעליים שלו".

מאז העבודה על סרטים אלו, פרשת מעולם המשחק ופנית יותר לכיוון עולם הרוח – איך אתה מרגיש שהקריירה הקודמת שלך משתלבת עם התפיסה שלך כעת?

"אני מרגיש ששני הסרטים הללו, ובכלל כל העיסוק הזה בתיאטרון ובקולנוע, זו מין הרפתקה שכזו, שהיא למידה מתוך מפגשים עם אנשים וסיטואציות ויש לי תשוקה גדולה לחוויות כאלו, לעבודה יחד אנשים. אני מוצא את זה לא מעט בעבודה שלי היום בבית ספר, עם אנשים ששמים את כל הלב שלהם שם והרבה מפגשים מעניינים - וככה הרגשתי גם בעבודה על שני הסרטים האלו. לא הרגשתי לרגע שמדובר באנשים שבאו לעשות כסף או להתפרסם או להעביר מסר משנה עולמות או דבר כזה – אלא באמת קודם כל אנושיות, שהרגשתי מהרגע הראשון".

איזה סרטים מלווים אותך בחיים ובעבודה שלך?

"זה מביך להגיד שאני לא חובב קולנוע גדול מדי, בייחוד כי הגעתי למשחק דרך התיאטרון – ראיתי המון הצגות בתיאטרון 'החאן' בתור נער. אני חושב שהקשר שלי לעולם המשחק הוא קשר מורכב, בייחוד שמתערבב עם זה כסף ותחרותיות ושאיפה להשפעה, אבל הרגש החי והבועט של דמות שנולדת מכלום, שנוצרת ברגע אחד - זה באמת דבר שעדיין מרגש אותי ויש לי תשוקה למצוא את המקום הזה בחיים שלי".

דניאל עמיר - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות